פטיש מסמר ניקח מהר. קרשים ניקח וענפים לסכך. קנה קנה סוכה נבנה. קרש מוט סוכתנו בל תימוט. מן הבוקר עד הליל היא עומדת לה בצל. ובין עלי הסכך רומזים הכוכבים. ואז מתוך הסכך יציץ לו ויזרח כוכב בהיר כיהלום. סוכתנו בנויה. נהדרת ומוארת וירוקה. צילתה מרובה מחמתה והכוכבים נראים מתוכה. סוככת עלינו. זכר לסוכות שהגנו על בני ישראל במדבר. סוכות פרוצות, מקורעות ומיותמות מביטות אלינו מתוך יישובים שננטשו אשתקד, זכר לתחושת מוגנות שנפרצה ונקרעה. מצוות הסוכה פונה אל תודעתנו ואל תחושתנו. באיזו תודעה נצא אליה? באיזו תחושה?
"וְסֻכָּה תִּהְיֶה לְצֵל יוֹמָם מֵחֹרֶב וּלְמַחְסֶה וּלְמִסְתּוֹר מִזֶּרֶם וּמִמָּטָר", ניבא ישעיהו (ד, ו), וממנו למדו חז"ל קריטריונים בהלכות סכך – להלכה; והצלה עתידית מחמת ה' ביום דין – לאגדה. משורר תהילים בוטח בהגנת הסוכה, בפסוק שאותו אנו נוהגים לקרוא בימים אלה: "כִּי יִצְפְּנֵנִי בְּסֻכֹּה בְּיוֹם רָעָה יַסְתִּרֵנִי בְּסֵתֶר אָהֳלוֹ" (כז, ה). ביטחונו המלא בהגנה שב וחורז את מילות ההצלה, הסיכוך והמחסה גם בפסוקים "כִּי הוּא יַצִּילְךָ מִפַּח יָקוּשׁ מִדֶּבֶר הַוּוֹת. בְּאֶבְרָתוֹ יָסֶךְ לָךְ וְתַחַת כְּנָפָיו תֶּחְסֶה" (צא, ג-ד). ולא רק מפני חורב וזרם. המשורר מתפלל ומודה לאל אשר סכך על ראשו מסכנת נשק אויביו, "אֲ־דֹנָי עֹז יְשׁוּעָתִי סַכֹּתָה לְרֹאשִׁי בְּיוֹם נָשֶׁק" (קמ, ח).
"הסוכה היא בעדנו מבצר הגנה, 'תִּצְפְּנֵם בְּסֻכָּה מֵרִיב לְשֹׁנוֹת'", קבע הראי"ה קוק במאמרו. "דווקא זאת הסוכה, שהיא נבנית דווקא בצורה כל כך קלושה, עד שמצד צורתה החיצונה אינה ראויה לכאורה להיות נקראת אפילו בשם של בית דירה, היא היא הראויה להיות לנו למגדל עוז ולמבצר מפני כל אויב ומתנקם". והוא מקשה: "איך תוכל דירת עראי כסוכה להגן עד שבלא היסוס נוכל עוד לקחת אותה כדוגמא לההגנה והבטחון שלנו, איך יוכל בנין של 'שתים כהלכתן ושלישית אפילו טפח' ליהפך למבצר ולמגן נגד כל צר ואויב"; "באיזה אופן תוכל הסוכה הפרוצה ופתוחה מעברים ליהפך לבית דירה?" וקושייתו מהדהדת.
בעינינו ראינו להוותנו כי דירות ארעי בנויות בטון מזוין, שכל כולן למחסה ולמסתור, להצלה ולהגנה, עלולות להפוך ממיגונית למלכודית. גם הבטוח שבחדרי ביתו ומבצרו של אדם, המרחב המוגן הדירתי, פעמים שמציל חיים ופעמים שהוא מלכודת חנק. ויש שסכך מאולתר בבהילות ואימה, עשוי כמה זרדים וענפים מעל קפל קרקע, דווקא הוא עוזר ומושיע ומגן. "סַכֹּתָה לְרֹאשִׁי בְּיוֹם נָשֶׁק" הוא "כוֹבַע יְשׁוּעָה בְּרֹאשׁוֹ" (ישעיה נט, יז), מסבירים המפרשים. ביום נשק, שבו אויבים יורים חיציהם וטיליהם, סוככת מעל ראשינו כיפה של ברזל. והנה יוצא אדם מביתו המוגן, עשוי שלמת בטון ומלט, ונותן מבטחו בדירת ארעי עשויה קנים או סדינים, אם לא בסוכת חבלים וחורים מדין לבוד. שתי דפנות כהלכתן ושלישית טפח. על מה יישען?
שירותי ענן
"לְמַעַן יֵדְעוּ דֹרֹתֵיכֶם כִּי בַסֻּכּוֹת הוֹשַׁבְתִּי אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל בְּהוֹצִיאִי אוֹתָם מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם אֲנִי ה' אֱ־לֹהֵיכֶם" (ויקרא כג, מג). כך נותן הפסוק טעם במצוות החג. רבותינו התנאים חלקו בפירוש משמעות המילה "סוכות" כאן, האם "ענני כבוד היו" כדעת רבי אליעזר, או "סוכות ממש עשו להם" כדעת רבי עקיבא. ומחלוקתם זו נדרשת להלכה ולאגדה.
אחד ההסברים בהבנת הדעות השונות הוא שאין מדובר בשאלה היסטורית־עובדתית, אלא במחלוקת רעיונית. לתפיסת רבי אליעזר הסוכה מסמלת את ההשגחה משמיים על בני ישראל, בשמירה עליהם ובדאגה לכל מחסורם בכלל, ובהקפתם בענני כבוד הסוככים עליהם מכל רע בפרט; ואילו לדעת רבי עקיבא, הדגש הוא דווקא על עשייתם של בני ישראל, על חלקם בגאולה, זכר לסוכות שבנו בעצמם במדבר.
אמנם לגרסת המדרש (מכילתא דרבי ישמעאל; ספרא) מוחלפת השיטה, אך בהתייחס לגרסת הברייתא במסכת סוכה – זהו רבי עקיבא שלדידו "הכל צפוי והרשות נתונה". זה רבי עקיבא, שלשאלתו המתחכמת של טורנוסרופוס "איזה מעשים נאים – של הקדוש ברוך הוא או של בשר ודם?", השיב נחרצות: "של בשר ודם!". אותו רבי עקיבא אקטיביסט שמעודד את "מלך המשיח" ומזהה הזדמנות למרד שיחיש גאולה ולא ימתין לה שתצנח משמיים. מחלוקת לכאורה בין תפיסת התלות המוחלטת בנס, בשמירה העליונה ובהודיה עליה, ובין העלאה על נס את הפעולה האנושית, היוצרת, המשתדלת, השותפה לקב"ה בקידום העולם וגאולתו. בין אתערותא דלעילא לאתערותא דלתתא.
ואולי אינה מחלוקת שיוצאת לכמה טעמים, אלא טעם אחד שיש בו שני היבטים. כפי שכתב האדמו"ר ה'שפת אמת': "איתא בגמרא כי בסוכות הושבתי, איכא מאן דאמר סוכות ממש ואיכא מאן דאמר ענני כבוד. ומסתמא הכל אמת". חכמים אינם חולקים זה על זה, אלא חולקים טעם משותף: המצווה היא זכר לנס היציאה ממצרים וההליכה במדבר ולסוכות שחפפו על בני ישראל, בין סוכות עשויות ביד ובין סוכות עשויות עננים. כי העולם הזה צריך גם לביטחון בה' וגם לעשיית ביטחון בידיים.
רוח מצויה
דבר הנביא ש"סֻכָּה תִּהְיֶה לְצֵל יוֹמָם מֵחֹרֶב וּלְמַחְסֶה וּלְמִסְתּוֹר", הוא נבואה על הסוכה שלעתיד לבוא. כפי שדרשו רבותינו ז"ל: "אמר ר' לוי: כל מי שמקיים מצוות סוכה בעולם הזה, אומר הקב"ה, הוא קיים מצוות סוכה בעולם הזה אני מסיך עליו מחמתו של יום הבא… באותה שעה הקב"ה עושה סוכה לצדיקים ומשמרין אותם לתוכה… דבר אחר: 'וסוכה תהיה לצל יומם מחורב' – כל מי שמקיים מצוות סוכה בעולם הזה, הקב"ה מסיך עליו מן המזיקין שלא יזיקו אותו, שכן הוא אומר: 'באברתו יסך לך ותחת כנפיו תחסה'" (פסיקתא דרב כהנא). וכך במדרש תנחומא (אמור): "לעתיד לבוא אני אופיע במלכותי ואני מגן עליכם כסוכה, שנאמר: 'וסוכה תהיה לצל יומם מחורב". בעולם הזה, סוכה איננה מגנה מזרם וממטר, לא מחמת ה' ולא מיום נשק. בעולם שלנו, לא בסוכות שהיו אנחנו מדברים ולא בסוכות שיהיו, אלא בסוכה שהיא רעיון.
ואין לך מצווה מעשית־קונקרטית־פיזית מצד אחד, שאינה אלא רעיון מצד אחר, כפי שמתבטאת אצל חז"ל מצוות הסוכה בפרטי דיניה. לכאורה, יש לה מפרט הלכתי־אדריכלי מדויק וקפדני: דפנות, גג, גובה, רוחב, סוג חומרים, מבחן עמידות וחוזק. אך בה בעת מוצעים שלל פתרונות שמשלימים כל חוסר חומרי במפרט בעזרת הדמיון: מדין "לבוד", כל אוויר פרוץ שהוא פחות משלושה טפחים מושלם באמצעות הדמיון לשטח סתום. באמצעות אותו פטנט אפשר גם להפוך דפנות שאינן עומדות ברוח מצויה לדפנות כשרות, בעזרתם של כמה חבלים. ואם הדופן אינה גבוהה מספיק כדי להגיע לתקרה־סכך וליצור מחיצה ומבנה של ממש – הרי שאפשר לראות את המחיצה כאילו היא מגיעה עד לסכך, תוך שימוש בכלל אחר: "גוד אסיק מחיצתא" (״משוך והעלה את המחיצה״, בדמיון כמובן).
השימוש היצירתי בדמיון הופך במחי קביעה לשונית סכך פסול לדופן, שתיקרא מעתה "דופן עקומה" ותכשיר את הפער שבין הדופן לסכך הכשר. "שתים כהלכתן ושלישית אפילו טפח" מצליחות ליצור מבנה מפואר של סוכה כשרה. נמצא שאת מצוות הקמת הסוכה אפשר לקיים כמעט כולה בדמיון. מחיצות מתאחדות, נזקפות ומתארכות באמצעים מינימליים של חומר ובאמצעים מקסימליים של דמיון יצירתי. הכול אפשרי כשהרוח מצויה.
שני רעיונות מתלכדים כאן כאחד במרווח שבין הממשי והדמיוני, בין החומר והרוח שמהם עשויה הסוכה. אנחנו בונים את הבסיס החומרי, המינימלי ביותר האפשרי, ואנחנו משתמשים ברוח ובדמיון, כדי להשלים אותו לכדי ייצוג של מרחב הגנה שעשוי מכוח היצירה, הפעולה וההמצאה האנושיים. אלה הסוכות שבנו לעצמם בני ישראל במדבר שיהיו להם לצל. ואלה כל אמצעי הביטחון, הטכנולוגיים והאנושיים, שמשמשים הגנה לישראל. ואנחנו יודעים שלא די בהם. לכל חץ יירוט ומערכות הגנה אוויריות ותת־קרקעיות, דרושה התערות ממעל. "אִם ה' לֹא יִשְׁמָר עִיר שָׁוְא שָׁקַד שׁוֹמֵר". אנחנו יוצאים אל הסוכה הזאת שבנינו, מתוך ידיעה שגם אחרי הבנייה והעזרים והתחכום אין בה הגנה מלאה, ומתוך רעד ההשתדלות של אמונה וביטחון. ובד בבד, אנחנו מסתופפים בסוכת ענני הכבוד ששמרו מן המזיקים, אבל יודעים שאין בהם הבטחה לעולם הזה. רק קפיצת האמונה. ויש שהצל עובר והענן כלה.
וכל אלה, הענן העוטף והמצווה המקיפה, וכל אמצעי טכנולוגי וכל בנייה מבוטנת, אינם עומדים להגנה לנו לבדם ללא עוז הרוח וגבורת הרצון. כי כל מיגונית צריכה איש אשר רוח בו שהודף בידיו רימונים. כל סוכה צריכה עזי נפש שביום נשק יצאו ממנה להגנת ישראל מיד צר. גיבורים שהם הם נויי הסוכה והידורה.
סוכת שלום
על שאלתו הרטורית בדבר הסוכה הקלושה, הפרוצה והפתוחה שהופכת לבית דירה, למבצר ולמגן נגד כל צר ואויב, משיב הראי"ה קוק:
… הוי אומר, לא מפני החוזק החמרי שבמחיצותיה הקלושות והחלשות, אלא מפני שהחוק, דבר ד', הוא אשר גזר אומר שבימי החג הקדוש הזה, חג האסיף, זאת היא בית דירתנו. זה יהיה לנו לימוד לדורות, כי להאומץ הדרוש לנו לבנין ביתנו, כלומר בנין הבית הלאומי שלו, זקוקים אנו דוקא לאימוץ הרוחני, לאימוצו של החג, לאימוצו של דבר ד' הקיים לעד. ואם כלי המשחית היותר חדישים יכולים לפרוץ פרץ נבעה גם במבצרים היותר חזקים, יכולים למגר גם חומות נחושת עבים, הרי אין בכחם ולא בכח שום כלי יוּצר שבעולם להפיל את החומה החזקה והבצורה של החוק, ומזה נדע שהחוק, הוא יהיה מבצרנו הנצחי ומשגב לנו.
אבל הראי"ה איננו מסתפק בחומת החוק לבדו, בקביעה שאימוץ דבר ה' הוא היחיד שיכול לעמוד בפרץ מול כלי משחית חדישים. הוא מוסיף על כך את הידור מצוות הסוכה. שהידורה לדבריו, במפתיע, אינו בהקפדה על החוק, אלא בחיבור העם כולו, מתוך מתינות שלפנים משורת החוק. ורק כך, מתוך כניסה משותפת ומתחשבת עם אחינו כולם, תעמוד לנו הסוכה מפני אויבינו.
אמנם, אנו צריכים להדר את הסוכה, ונויי סוכה מלוים את הסוכה תמיד… זאת היא הסוכה הארץ-ישראלית הטפוסית, כלומר, הננו נקראים גם להדר את החוק שהוא מעוזנו. "לא חרבה ירושלים אלא על שדנו בה דין תורה", ולא עשו לפנים משורת הדין (בבא מציעא ל ע"ב). אנחנו הננו מוכנים לעמוד על הגובה העליון של דבר ד' במוסרו הטהור, להיכנס עם כל אחינו לא רק במדת החוק, הדין, כי אם גם לפנים משורת הדין. והיתה לנו סוכתו למגדל עוז מפני אויב סלה, ובית ישראל יבנה בארצו בכל עוז תפארתו, וסוכת דוד הנופלת תקום לנו במהרה בימינו אמן. (מאמרי הראיה, 150-149)
ובמקום אחר חוזר הראי"ה לעניין הסוכה שבדמיון, ובדבריו מלאי ההשראה ראוי לחתום:
אנו מתפללים ומבקשים 'ופרוס עלינו סוכת שלומך' – נתייחדה הסוכה שנשנו בה הלכות המכשירות אותה, לא רק כשאיננה בשלמותה, אלא גם כשחסרים בה חלקים גדולים, "שתים כהלכתן ושלישית אפילו טפח", דופן עקומה עד ד' אמות, גוד אחית, לבוד. והוא הדין מדת השלום. יקר הוא השלום וחיוני גם אם לא ניתן להשיגו בשלימותו. וראוי להשתדל להשיגו גם בצורה חלקית, גם בצורה מקוטעת, ובלבד שיהיה שלום בין איש לרעהו, בין יחיד לציבור, בין אומה לחברתה. אנו מתפללים אפוא על השלום, גם אם יהיה רק בבחינת סוכה שרק ההלכות המיוחדות מכשירות אותה, כי אכן גדול השלום (שיחות הראי"ה, שיד).
מהם חומרי הבניין לסוכה שאנו מקימים כייצוג של מחסה ומגן, גם בהכרה שבעולם הזה אין זו הגנה הרמטית? הווה אומר: הבנייה האנושית, "סוכות ממש היו", על ביטוייה החומריים, הפיזיים, ההמצאתיים, כוח היצירה ועוז הרוח; ההגנה השמיימית, "ענני כבוד היו", במשמעות הברית, החוק והקיום; הדבק ביניהם, ההופך את הסוכה למבצר מגן ומגדל עוז, לטעמו של הרב קוק, מצוי במידת החסד על פני מידת הדין ביחסינו עם אחינו; ומה שיהפוך אותה לסוכת פלאים, שאין היא סתם סוכה, מוארת וירוקה, הוא מידת השלום. גם אם הוא שלום שעדיין אינו מושג בשלמותו. העולם אינו מושלם, והתורה והמצוות שנועדו לעולם הזה אינן מציעות שלמוּת, אלא השתלמות.
במצבנו הלא שלם, ולוואי שיתהפך מהרה, תפילתנו שיתקיימו גם בנו תיאורי הכתוב "וַיַּעֲשׂוּ כָל הַקָּהָל הַשָּׁבִים מִן הַשְּׁבִי סֻכּוֹת וַיֵּשְׁבוּ בַסֻּכּוֹת… וַתְּהִי שִׂמְחָה גְּדוֹלָה מְאֹד" (נחמיה ח, יז). לו יהי. חג שמח.
