אם קראת ספר או שניים של אגוּר שיף, ייתכן שכבר לא תוכל להיגמל מזה. ""חמש-עשרה חיות" הוא ספר הסיפורים הקצרים הראשון של שיף מאז תחילת המעקב הרצוף שלי אחרי ספריו; מ"בחוֹל" שלו על מלחמת יום כיפור ואילך, אלה היו רומנים. קשה לסקור ספרי סיפורים קצרים. תתאר כל סיפור במשפט אחד? כתבתָּ קטלוג. תסתפק בסקירה רצינית של אחד־שניים מהסיפורים? סכנַת ייצוג לקוי. הפתרון הרוֹוֵחַ מאוס: דיון על מצבה של סוגת הסיפור הקצר, שכידוע רק ההספדים שנכתבו עליה במחוזנו יכולים להחזיק רומן בן כמה כרכים. שיף עצמו מדווח על המצב הזה באחרית־הדבר. הוא הוציא את הספר הנוכחי בעצמו מפני שהמו"לים, שׁשׂשׂו בעבר על הרומנים שלו, וגם על ספרי הסיפורים שלו בשנות התשעים, הביעו הפעם חשש מפני חוסר הפופולריות של הסוגה.
אותם דיונים קלישאתיים על סוגת הסיפור הקצר יזכירו כי היא צנועה למראית עין אך תובענית כלפי הכותב, כי עליו לומר הרבה במעט. נועה מנהיים מצוטטת בדש הספר הזה כאומרת ש"כל סיפור של שיף הוא רומן מיניאטורי שמקפל במילים חסכניות חיים שלמים". אינני יודע. אולי זה נכון לגבי סיפורים מוקדמים שלו. סיפורי הקובץ הזה, על כל פנים, אינם מקפלים חיים שלמים. הם מקפלים חיוֹת שלמות, זה כן. לכך נגיע מייד. אבל את גיבוריהם האנושיים הם פוגשים לזמן מוגבל, אפיזודה או אפיזודה עם זנב, ובלי כל המטען של חייהם עד כה.
לפעמים האפיזודיוּת בולטת במיוחד. בסיפור האחרון בספר, "תחזיק את הכלב חזק", אנו מלווים מעצר של חשוד בידי המשטרה בביתו. על מה ולמה? אנחנו יכולים רק להסיק מן ההתרחשות שהוא לא הכי מתפקד גם בתור אבא. האופי קצר־הטווח של רוב הסיפורים מתבטא גם בהימנעות שלהם מפואנטות. באנו, הצצנו, התפלאנו, הלכנו. הסוף ברבים מהם פתוח. משל נאה לכך מצוי בליבו של אחד הסיפורים, המתרחש על יאכטה במפרץ אילת. הבעלים השיכור של היאכטה מתחיל לספר לאורחיו בדיחה. הוא מספר למקוטעין, כי יש להם מה להעיר, וגם כי הוא מתפקע מצחוק בעצמו, וגם כי הוא מקיא, ומתעוות. לסוף הבדיחה הוא לא מגיע. מת באמצע הבדיחה.
והחיות – הן המכנה המשותף של הסיפורים שבחר שיף לכלול בספר. זאת אחרי שגילה שברבים מהסיפורים שלו יש תפקיד חשוב לאיזה בעל חיים. כבשה שנורֵית בידי אוהב מאוכזב, כלבה שמתגלית ככישרונית, גורי חתולה יתומים שכוונת הגיבור להורגם לוקחת אותו למסע ייסורים עירוני, ארנבת שגורמת לתאונה, טוואי משי. אין אלה סיפורי חיות או משלי חיות, אף כי אגור המקורי, מהתנ"ך, הוא ממשל משלים. החיה לעולם אינה גיבורת הסיפור. גם אין בסיפורים ניסיון לראות את העולם מנקודת מבטה של החיה. מה יתרון לחיה אם כן? שהיא משמשת הדמות התמה בסיפור, דמות חסרת התודעה, ומשום כך דמות למחצה. וככזאת היא מושא למעשיהן של הדמויות, או דרך לשיקוף שלהן, או כלי סיפורי להפעלת איזו תכונה שלהן, או לפעמים תירוץ לכלילת הסיפור בילקוט שלפנינו.
במבט כולל, זהו ילקוט מגוון ומהנה לקריאה, אך הוא ממחיש, לצד יתרונו של הסיפור הקצר כחטיף זריז, גם את חסרונו: הוא לא מספיק לחלחל בך לעומק, ולכן גם מתנדף במהירות לאחר קריאה.
חמש־עשרה חיות
אגור שיף
עפעף, 2024,210 עמ'
