זה סיפור על סלע־ממותה וציורי סלע, ועל "קווי שבר החוצים את חייהם של סלעים וגברים כאחד". במרכז הספר שלושה צמדי אבות ובנים. שלושה אבות ששמם כשמות אבות האומה: אברהם, יצחק ויעקב. אב אחד שכל את בנו בתאונה, האחר איבד את בנו במרחקים ושב ומגלה אותו מחדש, והשלישי משווע לבן – ונכזב שוב ושוב. בין הכאבים, ולמרות רגעי המשבר שמנקדים את העלילה, חוט בוהק של הומור בריא ודבקות עזה בחיים שזורים בספר לכל אורכו, ונחישות לקום כסלעי בראשית גם אחרי המכה הקשה ביותר.
אברהם הוא אבי מסילתי. זה שבנעוריו חלם להיות צנחן – ונדחה: "הוא היה כבד גוף, לא בכושר מי יודע מה… שלחו אותו לחיל הנדסה". "אתה תעשה מסלול צמ"ה", אמר לו המפקד, "בסוף אולי תהיה שוּפֶליסט…". גם להיות נהג שוּפֶל, הוסיף המפקד, "זו 'סוכרייה' שניתנת למצטיינים. הרוב נהיים נהגי טרקטורים או משאיות…". לא כך זה נראה בעיניו של מסילתי. אבל אז קרה הפלא. מן המקום הנמוך ביותר בצבא, הוא גילה את עצמו פתאום במקום הכי גבוה שיכול לחלום עליו: בלילה, כשכולם סביבו כבר ישנו, טיפס אל מושב הנהג. "כבחור נמוך קומה, זו הייתה תחושה של מי שקיבל עקבי ענק". מאז עשה ככל יכולתו כדי לזכות ב"סוכריה" ולהיות נהג שוּפֶל. זה לא הלך לו בקלות אבל בסוף הוא הצליח, ואפילו סיים את ההכשרה כחייל מצטיין. "לא משהו שקרה הרבה במשפחת מסילתי", שתמיד בחרה להתחמק או ללכת בדרך הקלה.
ההכשרה בצבא פתחה לפניו מסלול שלא חלם עליו: חוזה העסקה עם משכורת שמנה בבירוא יערות־עד באפריקה. בזכות העבודה הזאת הוא הפך לגבר חסון, מרשים ובטוח בעצמו. ובחופשת מולדת אחת באילת פגש את אֶלונה סטולרו. למענה התפטר מהעבודה באפריקה, חזר לארץ והתקבל לעבודה כמפעיל ציוד מכני כבד ב"מחצבי ישראל" בנגב. הם רכשו דירה מרווחת בשכונה חדשה בבאר־שבע, שיהיה בה די מקום להרבה ילדים. אבל דווקא כאן הם נכשלו שוב ושוב. הם פנו לרופאים, מדדו חום ועברו טיפולים – וכלום. מפלה אחרי מפלה. ובשפל הזה של חייו אנחנו פוגשים את אברהם מסילתי כשהוא יושב על השוּפֶל שלו במכרה פוספטים בנגב, חסום על ידי סלע ענק, יציר אדמה קדמון שאי אפשר להזיז אותו. מסילתי קורא לו "הממותה".
ציורים עתיקים כסרט קולנוע
בנקודה זו אנו מדלגים אל הגיבור השני של הספר, יצחק פריימן המכונה "חקה". גם אותו אנו פוגשים בנקודת שפל בחייו, כשהוא יוצא מהרבנות לאחר גירושיו מאשתו נילי. למזלם, אלה גירושין "טובים", בלי מריבות, מרירות וכעסים. פשוט התרחקות ומיאוס הדדי שהלכו והעמיקו עם הזמן. שניהם כבר בגרו, ובנם היחיד, אלון בן ה־22, "הסתובב כבר חצי שנה במזרח הרחוק ועוד לא החליט אם אלוהים מתגלה… למי שעוטים גלימת נזיר בודהיסטי, או לחובשי כיפה וציצית ומקיימי תרי"ג מצוות". אחד הגורמים לכישלון הנישואים היה ההסתייגות של נילי כשבעלה רצה לממש את חלום חייו ולהפוך למפיק קולנוע. הוא ניסה בכל זאת, אבל כישלון מסחרי אחד הספיק כדי שייאלץ לוותר על החלום וללכת לכיוון בטוח וכלכלי יותר. הכישלון והתסכול כרסמו בו ופגמו בנישואיו לאורך השנים.
עכשיו, כשהוא יורד במדרגות הרבנות ונוסע למשרדי חברת הפקת הסרטונים המסחריים שלו, הוא מחליט בספונטניות להפר את סדר יומו ולנסוע דרומה, למדבר. אנה, המזכירה רבת היוזמה במשרד, מזמינה עבורו לינה ב"חאן במדבר", ובשעות שנותרו עד לשקיעה הוא יוצא לטייל בסביבה. "במעלה השביל… הבחין ברוּג'וּם, מערוֹם אבנים שהוצבו על גבי סלע… באור הרך של שעת השקיעה הבחין בציורי סלע. עשרות ואולי מאות דמויות של חיות, ציידים, פגיונות וכידונים שעיטרו את השכבה השחורה־אדמדמה של הסלעים". המראה הזה משנה את חייו ומחזיר אותו אל חלום נעוריו הזנוח – הקולנוע.
הגיבור השלישי הוא יעקב גרינברג, המכונה "גריני". גריני הוא גמלאי של השירותים החשאיים, איש קר רוח, מסור כל כולו לתפקידו וממלא אותו בקפידה, אפילו על חשבון חיי המשפחה – אשתו, שתי בנות ובן אחד. יום אחד מזמין הבן, נמרוד, את אביו לצאת ביחד למסע שוטטות במדבר. שם, בחוות בודדים בערבה, השאיר נמרוד את ג'ומעָה, חמור שקנה מבדואי בגליל כשיצא לצעוד בשביל ישראל. נמרוד הגיע לחווה, אסף את ג'ומעה שלו וחיכה לאביו – אבל האב לא בא במועד שקבעו: באותו בוקר קראו לו, כגמלאי השירות, לדיון דחוף, והוא כמעט שכח את הטיול המתוכנן. כשהגיע לבסוף לחווה היה מאוחר מדי: "גרינברג לא היה יכול לדעת שלעולם לא תהיה לו הזדמנות לתיקון. לעולם לא יטייל עם בנו וג'ומעה שלו בנחלי הערבה המרוחקים…".
סיפוריהם של שלושת האבות נפגשים ברומן במדבר. הטבע הפראי, הסלעים הקדמונים, סלע ה"ממותה" הענק וציורי הסלע העתיקים, יביאו ברכה לאחד, הצלחה לשני ונחמה לשלישי. כפי שסיכמה עופרה, אשתו של גריני, ליד האבן שעל קבר בנה: "עופרה ידעה שבחלוף השנים… רק האבן תישאר… אבן מורכבת, עתיקת יומין… צבעונית כעטיפת ממתק, מפתיעה בעמידותה, ייחודית. קונגלומרט…". זה סיום ראוי לסיפור שכתוב כאגדה למבוגרים. סיפור אגדה משובץ בתיאורי נוף מרהיבים, כיאה למי שאמנות הקולנוע היא משימת חייו. אין בו טובים נגד רעים, אבל יש מוסר השכל "סביבתני" שנשזר לתוך העלילה.
גרטה משוודיה מצטרפת
השילוב של אג'נדה סביבתנית בעלילה עולה יפה לאורך מרבית הספר; בפרקי "אברהם" מפוזרים בעדינות אזכורים להתנגדות של ארגוני סביבה להרס שגורמת כריית הפוספטים, ומתוארת אי הנוחות שמקצועו של אברהם כשוּפֶליסט גורם לו, כשעליו לפגוע בטבע, לכרות יער־עד באפריקה ולעקור סלעים במדבר בישראל. כך גם כשד"ר לוויט, הרופא שמטפל בבעיית הפוריות של אלונה, אשתו של מסילתי, מרשים את בעלה בסיפור על הילידים בפרו שמאמינים שלסלעים יש נשמה. וגם כשאברהם הולך לבקש את עזרת הקוראת בקפה מבאר־שבע כדי שיזכו בילד, והוא נדהם כשהמכשפה רואה בקפה סלע עצום שעולה מן האדמה ומזהירה אותו ש"הרס הסלע האימתני" יביא להרס תקוותיהם לילד ולקץ האושר בנישואיהם.
אזכורים כאלה ואחרים לחובת השמירה וההגנה על "ערכי טבע" משולבים בעדינות בסיפור, אינם מתבלטים ואין להם אופי של הטפה; בעיניי הם יפים ובעלי ערך מוסף. אבל כאשר האג'נדה יוצאת מכבליה בפרק "אברהם" האחרון ונעשית מפורשת וגלויה, ואפילו שמה של הנערה השבדית גרטה (לפני שתמכה בחמאס וגינתה את ישראל) מופיע בסיפור – ההטפה והתעמולה הפופוליסטית משתלטות על העלילה והורסות את הקסם הספרותי.
עוד עניין שדורש התייחסות הוא מעמדן המשני יחסית, אפילו נחוּת, של הנשים בספר. "קונגלומרט" הוא ספר על גברים בלשון גברית, עם רמזי לשון מהעגה הצבאית. הנשים – בנות הזוג, המזכירה וכדומה – משמשות בעיקר כאביזרי עזר בעלילה. מלבד, אולי, הקוראת בקפה. אף שהטרגדיות והמשברים הם משפחתיים, הרושם הוא שהגברים בלבד מניעים את רוב עלילת הספר. רק הפרקים האחרונים ממש נקראים על שם נשים – אלונה, אנה ועופרה, והן עומדות במרכזם. למרות זאת, מבין הספרים שסקרתי כאן בשנה החולפת, ספרו של חלפון הוא אולי המתאים ביותר בזמן הזה למי שנמלט מן החוץ אל הקריאה, ומחפש מעיינות אופטימיות ואהבת חיים בין הכריכות.
קונגלומרט
איל חלפון
כנרת־זמורה, 2024, 206 עמ'
