הריטואל כבר ידוע מראש. מישהו יעלה לרשת סרטון של פאנליסטים בערוץ 14 פותחים בקבוקי יין בעקבות חיסול מוצלח או של כמה תיכוניסטים שרוקדים ליד זירת פיגוע וגוררים איתם למעגל את שר החינוך. זו יכולה גם להיות תמונה של חברי כנסת מחייכים במליאה אחרי העברה של חוק או אישיות משפטית בכירה חוגגת במסיבה עם חברים. ומיד תגיע התגובה: "איך אתם מסוגלים לשמוח?". איך אפשר לומר "קודם כול חג שמח" כשילדים נטבחים בממ"דים? איך אפשר לרקוד במסיבה כשיש חטופים בעזה? איך אפשר לשתות קוקטייל כשיש מלחמה בצפון?
זה לא מאבק שהתחיל ב־7 באוקטובר, וגבולות הגזרה שלו חורגים הרבה מעבר למדינת ישראל. זו מלחמת תרבות כלל עולמית על השמחה, ובפרט נגד אנשים שמחים. יש רב־מכר של הקומיקאי האמריקני ג'וש פק ששמו Happy People Are Annoying, והוא צודק עובדתית – הם באמת מעצבנים. בשעה שעצב מעורר אמפתיה, שמחה מעוררת חשד. קודם כול ביחס לאותנטיות שלה. על מה היא מבקשת לכסות? אינספור יצירות ספרותיות באו לעולם רק כדי להוכיח שגם המשפחות המאושרות – אומללות כל אחת לפי דרכה. אבל גם אם השמחה אותנטית היא מעוררת התנגדות. אנשים שמחים נתפסים כאנשים טיפשים יותר, שלא לגמרי מודעים למצבם האמיתי (קחו למשל את דמותה של "שמחה" בסרט "הקול בראש", והשוו אותה לדמות של "עצב"). זו לא רק סטיגמה: מחקרים הראו שבעלי אופי אופטימי אכן נוטים לשגות בתחזיות עתידיות יותר מאחיהם המדוכדכים. אבל מה שבאמת מרגיז באנשים שמחים זו תחושת האדישות.
מחקר שנעשה לאחרונה באוניברסיטת ייל חילק את הנבדקים לשתי קבוצות: אנשים שמחים יותר, ושמחים פחות. כל הנבדקים נחשפו לסרטונים של אנשים שמביעים מנעד של רגשות, ונדרשו לזהות מתי האיש שבסרטון חש עצב או כעס. התברר שאנשים שמחים נטו להיכשל במשימה, והחמיצו שוב ושוב את התחושות השליליות שהוקרנו להם על המסך. זאת אף שהם עצמם היו בטוחים לחלוטין (אפילו יותר מהאחרים) ביכולת שלהם לחוש אמפתיה ולהבחין ברגשות של זולתם.
יש בשמחה מרכיב מובנה של התנתקות. תנועת הריקוד מגביהה את הגוף מן הקרקע ומבקשת לייצר מקצב נפרד מזה של החיים עצמם. מעגל הרוקדים סוגר אותם בתוך בועה שחוצצת בפני קולות של כאב וקושי מבחוץ. מי שמבקרים את השמחה לא עושים זאת מקנאה אלא מתוך תחושה של מי שהריקוד הסוער מאיים לדרוך לו על האצבעות החשופות ולפטור את כל הכאבים והמצוקות כתלונות קטנוניות. כתבהלה. חכמינו היו מודעים לסכנה שבשמחה. לא לחינם הם חייבו אותנו להגות בעיצומו של חג סוכות בהרהוריו הנוגים של קהלת, אך הם הציעו לסכנה גם מענה.
בתיה שאלה אותי לקראת החג, אחרי כל הדיונים הסוערים ברשתות, איך אני חושב שייראו בפועל ריקודי שמחת תורה בבית הכנסת שלנו ביישוב. הם ייראו בדיוק כמו בכל שנה, השבתי, לא יחסירו מהם כלום. והסיבה לכך פשוטה: היישוב שלנו, גבעות, הוא יישוב משלב, שכל מטרת קיומו היא להיות בית לעשרות אנשים עם צרכים מיוחדים. המוקד המשמעותי ביותר של השילוב בקהילה נמצא בבית הכנסת, שאותו מנהיג בגאון גבאי עם תסמונת דאון. והשיא השנתי של הפרויקט הוא ההקפות בשמחת תורה, כשכל חברי ודיירי הקהילה שמחים ומשמחים יחד אלו את אלו. החבר'ה שלנו מחכים לריקודים האלו, אמרתי לבתיה, הם זקוקים להם. לכן למרות החוסר והמשקעים שכל אחד יישא בתוככי נפשו, אנחנו נשמח שמחה שלמה, בלי שמץ ייסורי מצפון, למענם.
מי שמבקרים את השמחה לא עושים זאת מקנאה אלא מתוך תחושה של מי שהריקוד הסוער מאיים לדרוך לו על האצבעות החשופות ולפטור את כל הכאבים והמצוקות כתלונות קטנוניות
כל הלכות החג מנסות לגרום לנו להפוך את השמחה מתנועה סגורה, מעגלית, לפעולה שמוקרנת החוצה. בתורה אלו הגר, היתום והאלמנה. אצל חז"ל מדובר בעיקר בעניים. היום אלו אינספור גוונים של קושי ובדידות, שהשמחה יכולה לתת להם מזור. המהלומות והפצעים שספגנו בשנה האחרונה לא צריכים לכבות את השמחה, אבל הם מזמינים אותנו לשנות את הכיוון שלה. לדאוג לכך שבסוכה שלנו יהיו גם אושפיזין ממשיים, בשר ודם, לא רק מתוך הנוסח בסידור. לבדוק איך בילויים משפחתיים יכולים להשתלב בהתנדבות; איך שירה וריקודים יכולים להתמזג עם חסד. לוודא שנוכל לומר בסוף החג הזה: עשיתי ככל אשר ציוויתני, שמחתי ושימחתי בו.
