כשרוג'ר פדרר, אגדת הטניס החיה, נפרד מהמגרשים לפני שנתיים, הוא חשף בפני הקהל הנרגש סוד מפתיע. "מה לדעתכם אחוז הנקודות שבהן ניצחתי לאורך הקריירה?", שאל, ומיד השיב: "רק 54%". "אתם מבינים?", אמר פדרר, "אפילו הטניסאים המובילים בעולם מפסידים כמעט כמו שהם מנצחים. אבל בכל פעם שהפסדתי נקודה, לחשתי לעצמי 'זו רק נקודה' והמשכתי הלאה". לשיטתו של פדרר, הניצחון הוא בעצם שתי וערב של הצלחות וכישלונות. מה שמבדיל את המנצחים מאחרים הוא היכולת לנוע על גלי רכבת ההרים הזו בלי לאבד שיווי משקל – לא להמריא לשחקים בעת הצלחה, ולא להתרסק על סלעי הייאוש בעת כישלון. אבל לפני שבועיים, שכני מייק לימד אותי על תנועה נוספת של מנצחים – תנועה המאפשרת גם לאלו מאיתנו שאינם רוג'ר פדרר לטעום מטעמה המתוק של המסוגלות. הכול החל כשעיניי נתקלו בשולחן גן מפתה שהוצע למכירה באתר יד 2 בשליש מערכו. המציאה הזו קרצה אליי מתוך התמונות, ממש המתינה שאחטוף אותה, אבל מכשול אחד ניצב בדרכי – מישהו היה צריך להוביל אותה אל ההתנחלות שבה אני מתגוררת. "נו, מה", אמר המוכר התל־אביבי בחשש, "את אישה לבד, איך תסחבי את כל הסיפור הזה אלייך הביתה?" הערתו המגומגמת החלה להניע את שרשרת הגלגלים בדמיוני. לא יכולתי להשלים עם התשובה הזאת. הודעתי לו שאשלח דמי רצינות ואבוא לאסוף את השולחן ביום שישי.
למחרת, בטון מהוסס, פרסמתי בקבוצת הגברים של יחידת החילוץ שאלה תמימה: "למישהו יש רכב עם נגרר להשאיל לי?" הרי כולם שם הנדימנים מיומנים, אולי למישהו יהיה פתרון. כעבור שעות ספורות הגיעה תשובה: לאחד מהם יש ג'יפ עם נגרר והוא מוכן להשאיל לי אותו. "אבל רגע", הוא תהה, "את יודעת להסתדר עם נגרר?"
"השתגעת?" זעקה השכנה שעמדה לצידי כשקיבלתי את ההודעה, "את הולכת לנסוע לתל־אביב עם נגרר? איך תעמיסי הכול? איך תסתובבי שם?" ואני לא יודעת מה עבר לי בראש כשכתבתי לו בחזרה: "תשאיר לי מפתח, בערב אבוא לאסוף אותו".
באותו ערב, קצת לפני שקבענו, ישבתי עם שכן שלי מייק בהרמת כוסית ושיתפתי אותו בחששותיי. מה חשבתי לעצמי? אמרתי בדאגה, בחיים לא הסעתי נגרר. אין לי מושג אפילו איך עושים רוורס עם הדבר הזה. ומייק, שתפקידו ביחידה כולל הדרכת נהיגת שטח, לא היה מוכן לשמוע על כך.
"תקשיבי לי, יקירתי", הכריז בביטחון, "אני מוביל נגררים כאלה מגיל 19, ואין כאן שום קסם. זה לא עולם ששמור לגברים בלבד, בסופו של דבר זה רק רכב עם הגה. את יכולה לנהוג בזה, ואם תרצי – את יכולה גם להסיע אוטובוס אקורדיון. אני אלווה אותך הערב, נאסוף את הנגרר יחד, אעביר לך שיעור נהיגה מזורז, ואת לא מוותרת על השולחן הזה".
בערב יצאנו לדרך – אני אוחזת בהגה בידיים רועדות, מייק לצידי, מנחה אותי בסבלנות כיצד לקחת פניות בלי לפגוע בנגרר, מדגים לי איך לפרק ולחבר אותו. וביום שישי העמסתי את שני ילדיי הגדולים ויצאנו למסע. הנה אני, אישה נוהגת ברחובות תל־אביב הצפופים, לוקחת פניות בזהירות, מהדקת ראצ'טים סביב הרהיטים. המוכר התל־אביבי היה המום כל כך מהופעתי, שהוא זנח את כל עיסוקיו כדי לסייע לשני הבנים שלי בהעמסה.
הנסיעה חזרה הייתה רצופת חששות. מדי פעם נאלצנו לעצור בשולי הדרך ולהדק את הקשרים. אבל הגענו. וכעת השולחן ניצב בגאווה בחצר, עדות לזכרו של הרגע שבו סירבתי לקבל את התווית "אישה לבד".
"תקשיבי לי, יקירתי", הכריז מייק בביטחון, "אני מוביל נגררים כאלה מגיל 19, ואין כאן שום קסם. זה לא עולם ששמור לגברים בלבד. את יכולה לנהוג בזה, ואם תרצי – את יכולה גם להסיע אוטובוס אקורדיון"
יש קסם מיוחד בחיים, ואותו ניתן לחוש רק כאשר נכנסים למרחבי ההתנסות. זהו לא בהכרח קסם של מנצחים, משום שהמתנסים חווים גם הפסדים וכישלונות בדיוק כמו רוג'ר פדרר. לעיתים הם יחבטו ברכב, לעיתים יעשו טעויות מביכות וישלמו את המחיר. אבל הנכונות להיכנס לזירת ההתנסות ולחוות את כל קשת הרגשות שהיא מציעה – היא החוויה. שם מתגלה העוצמה. וכשהנכונות הזו קיימת קורה דבר מופלא: כל הסביבה מתיישרת בהתאם. תראו כמה אנשים התגייסו לקחת חלק בחוויה שלי – החבר שהשאיל את הנגרר, מייק, ילדיי, אפילו המוכר שסייע בהעמסה. כולם נדבקו בלהט ההתנסות.
ועכשיו השולחן ניצב בחצר, ממתין כבר להתעטף בסוכה השנתית. עדיין לא ברור מי יבנה אותה השנה, אבל דבר אחד בטוח – זו יכולה להיות גם אני.
rachelm@makorrishon.co.il
