לפני שנה, בחג הסוכות, הייתי בן אדם מאושר. שיזינג ואני בדיוק עברנו לדירה החדשה שלנו בשכונת יד אליהו. וכבר הכרנו כמה חברים אהובים בשכונה. וכבר התפללנו בבית הכנסת של הקהילה המתוקה שלנו. וכבר ציפינו לתינוקת קטנה. אני זוכר את עצמי, בונה את הסוכה בהתרגשות, בהתלהבות. מתחת לבניין שלנו יש גינה כזאת גדולה, והילדים שלנו השתוללו שם, ושיחקו עם הילדים של השכנים. ואני הקשבתי להם וחשבתי לעצמי, שיהיה בסדר, שיהיה לנו כיף בשכונה הזאת, שיהיו לנו כאן חיים יפים.
בערב החג הראשון אמא שלי הגיעה אלינו, ואנחנו שמחנו בה מאוד. לארוחת הערב הזמנו חברים שגרים בבניין הסמוך. גל ואור. שתי נשמות טובות בעולם. לא ממש הכרנו אותם אז. אבל רצינו להכיר. כי ידענו שהם אנשים מתוקים. ובבוקר חג הסוכות הזמנו חברים אחרים מתוקים מאזור אחר בשכונה, הדר ויהודה.
ובזמן ארוחת הצהריים שמעתי פתאום צעקות ובכי מלמטה. חיה שיחקה כדורגל ונפצעה, ואני ירדתי אליה, וראיתי שהזרת שלה ביד לא נראית טוב. אז נסענו לאיכילוב, למיון ילדים, וגילינו בצילום שיש לה שבר. והרופאים סיממו אותה חחחחח, וטיפלו בה, וחבשו אותה, ושמו לה גבס על היד. וחיה הגיבורה לא בכתה בכלל. היא יצאה מבית החולים עם חיוך על השפתיים. וחזרה הביתה עם גבס שיש לילדים מגניבים. ובתמונה האחרונה שצילמתי בטלפון שלי, בשישה באוקטובר, ביום שישי, לפני שבת, רגע לפני שהתהפכו עלינו החיים, רואים את חיה, בסוכה הלבנה שלנו, יושבת ומחייכת, עם יד אחת מגובסת ומתוקה.
אחר כך השמיים נפלו. וכל החיים שלנו הפכו לחיי ארעי, תלושים וקלושים. עוד ועוד תמונות קורעות לב נצרבו לי בנשמה. בתים שנחרבו, בתים שנשרפו, בתים שנקרעו לגזרים. זו לא רק מטאפורה. זה מה שקרה. אבל זו גם מטאפורה. הבית הלאומי שלנו התפורר מול עינינו. באוויר הישראלי עמד ריח חריף של גלות, של פליטות, של בדידות כזאת עירומה וקיומית.
כשהחג נגמר לא הייתי מסוגל לפרק את הסוכה שלי. לא יודע למה. זה הרגיש לי לא קשור. החג נקטע באבחה כזאת, והסוכה ניצבה לנו במרפסת, היא הזכירה לי את החיים היפים ההם, את האושר הטוב שהרגשתי בלב כשבניתי אותה. ולפרק אותה עכשיו, כשאני בעצמי מפורק לרסיסים, זה כמו להודות באיזו תבוסה נוראית. לכן השארתי אותה עומדת. גם בחנוכה עדיין הייתה לי סוכה. וגם בפורים, ובפסח, ובשבועות. ומפה לשם שנה שלמה חלפה, והסוכה שלי עדיין כאן, יפה ולבנה. זו אותה סוכה. באותו הבית. אבל אלה לא אותם חיים.
בשבועות האחרונים אני מסתובב לי ברחבי הארץ. אני מעביר הרבה הרצאות, ופוגש הרבה אנשים, והרבה קהילות, בהרבה יישובים וערים. לפני שבועיים, למשל, הגעתי לקיבוץ כרמים, לערב הזיכרון הקטן שלהם. פגשתי שם קהילה חמה של אנשים, עם לב פתוח ועיניים רכות. הם שרו ביחד שירי זיכרון עצובים. כמה מתושבי המקום עלו לבמה ודיברו. וכשהם דיברו הרגשתי את הלב שלי בתוך הגוף. והרגשתי גם שבלילה הזה אני חלק מהקהילה החמה הזאת שיש להם שם בקיבוץ.
ובהזדמנות אחרת פגשתי קהילה קטנה וחמה ביישוב חריש. בבית ספר מתוק ששמו "אתגרי העתיד". פגשתי שם קיבוצניקים שהקימו מעין קיבוץ קטן, בשני בניינים בעיר. וגם בעיניים שלהם ראיתי את היחד הזה. שהוא אנחנו, והוא העתיד. וגם בחיים הקטנים שלי יש יחד בחודשים האחרונים. יש לנו, למשל, שכנים חדשים בבניין, ובתקופה האחרונה, בחסות המלחמה והאזעקות, והחרדות, הנשמות שלנו נקשרו. אנחנו מבלים ביחד בחצר של הבניין. ושולחים הודעות חמות. ופעם שיזינג אפילו ירדה לישון אצלם בבית. כי השכן שלנו הוקפץ למילואים, בלילה שהיו בו מלא אזעקות.
ויכול להיות שאני טועה, או מגזים, אבל מנקודת מבטי, היחד הישראלי עושה עכשיו קאמבק ובגדול. זה הקטע של "יחד". כשהמדינה מתפוררת, כשההווה כל כך מאיים, והעתיד כל כך תלוש ומפחיד – אנחנו פתאום נזכרים שאנחנו לא לבד, שיש לנו אל מי לגשת ולבכות. זו הייתה שנה שבה גילינו את הקהילה שלנו. זו הייתה שנה שבה גילינו את האנשים הטובים שמקיפים אותנו בחיי היום יום. זו הייתה שנה שבה עזרנו זה לזה. לו רק ניתן היה לדעת, כמה ארוחות חמות בושלו השנה עבור מילואימניקים בחזית, ועבור נשות מילואימניקים בעורף. לו רק ניתן היה לדעת, כמה תרומות נאספו, כמה הודעות רגישות נשלחו, כמה חיבוקים עברו מלב אל לב.
היינו יחד השנה. כשהכול התמוטט, כשהכול קרס, התכווצנו פנימה. היינו זה עם זה. זו הייתה שנת ארעי, אבל בתוך הארעיות הזאת גילינו שאנחנו לא לבד. גם כשיוצאים מהבית לסוכה, עושים את זה עם בני משפחה, עם חברים, ועם כמה אושפיזין. גם כשהקירות מלאים בחורים. גם כשהרוחות הפרועות מעזה ומלבנון חודרות את יריעות הבד הדקות – יש לנו את הקהילות החמות שלנו. שיתמכו בנו, שירימו אותנו, שיזכירו לנו שאנחנו לא לבד.
בשבועות האחרונים אני מתרוצץ ברחבי ישראל, ונפגש עם עוד ועוד קהילות כאלה. עם עוד ועוד קבוצות של בני אדם מתוקים, שעוברים את הסיוט הזה ביחד. שמצטופפים ביחד תחת אותו הסכך. אני רואה אותם וחושב לעצמי, אוי, כמה קשה ועצובה הייתה השנה הזאת, וכמה יופי וחסד העצב הזה חשף. חג שמח.
