כעת עתר הולצמן לבג"ץ וביקש לדון בעתירה בדחיפות, מאחר ששבוע לאחר מכן עמד לחול צום תשעה באב והולצמן רצה לעלות בו ההרה. השופטת דפנה ברק־ארז סירבה לקיים דיון דחוף והעניקה למשטרה ארכה נדיבה של שלושה שבועות למתן תגובה. המשטרה מרחה את הזמן כמנהגה ורק ביום האחרון הודיעה לבית המשפט שסגן מפקד מחוז ירושלים במשטרת ישראל החליט על קיצור צו ההרחקה של הולצמן. סגן מפקד המחוז לא טרח לציין מה נשתנה ומדוע קיצר לפתע את הצו חודשיים לפני מועד פקיעתו המקורית, ואחרי שהתעקש כל כך קודם לכן שלא לקצרו. נותר רק לשער שהסיבה לקיצור הצו היא שמראש היה מדובר במבחן מצליח. המשטרה ידעה היטב שאין לה עוד גיבוי מהשר לביטחון לאומי להמשך ההתעמרות ביהודים שמקיימים את פולחנם במקום הקדוש בעולם, ולא רצתה להעמיד את העניין להכרעת בית המשפט.
מייצגיו של הולצמן, עורכי הדין יהודה פואה ומיכאל ליטבק, הסכימו למחיקת העתירה אחרי התקפלות המשטרה, אולם דרשו לחייב את המשטרה בהוצאות משפט. זאת מכיוון שהיה ברור כשמש שרק הגשת העתירה הביאה לביטול צו ההרחקה, וזאת לאחר שהגישה להר נשללה מהולצמן למשך כחודש. המשטרה שהבינה שהתגלתה בקלונה אף הסכימה לתשלום הוצאות משפט להולצמן, אולם ביקשה מבית המשפט להסתפק בסכום נמוך ככל האפשר. לתדהמת שני הצדדים פסקו השופטים – דפנה ברק ארז, אלכס שטיין ונעם סולברג על מחיקת העתירה ללא חיוב המשטרה בהוצאות משפט. עורכי הדין המתוסכלים ביקשו מהשופטים לנמק את הכרעתם, שהרי ככלות הכל נציגי המשטרה עצמם הביעו הסכמה לתשלום כזה.
השבוע הגיע סוף סוף המענה מבית המשפט. מתברר ממנו שהשופט סולברג חזר בו בינתיים מהחלטתו לנוכח בקשת ההנמקה וכתב: "עיינתי שוב בהשתלשלות העניינים בתיק ובאתי לכלל מסקנה כי אכן צודק העותר בטענתו; שגגה יצאה תחת ידי. איני רואה נימוק טוב מדוע לא ראוי לזכּות את העותר בהוצאות כמקובל. לא מצאתי הצדקה לשלילת ההוצאות. טרם הגשת העתירה דחו המשיבים (המשטרה. א"ס) את טענות העותר מכול וכול. רק במועד האחרון שבו היה עליהם להגיש את תשובתם לבית המשפט הוחלט על קיצור הצו. זאת, מבלי שניתן הסבר לכך. למעשה, אף בא כוח המשיבים (נציג המשטרה בדיון. א"ס) שמר על עמימות, ולא הכחיש כי הגשת העתירה היא שהובילה לקיצור הצו. זוהי ככל הנראה הסיבה לכך שאף המשיבים לא התנגדו לפסיקת הוצאות".
סולברג ציטט פסק דין קודם של בג"ץ שקבע ש"אם העותר קיבל את הסעד לו עתר – במלואו או בעיקרו – כי אז קמה חזקה לטובת העותר לפיה העתירה שהגיש הייתה מוצדקת. משמעות הדבר היא כי הנטל עובר למשיבים להוכיח כי לא התקיימה הצדקה לעתירה או כי לא התקיים קשר סיבתי בין הגשת העתירה לבין קבלת הסעד. ראוי לכאורה שהצד שכנגד יישא בחסרון הכיס שנגרם לעותר עקב הגשת העתירה".
"בעניין שלפנינו", הוא ממשיך, "העותר קיבל את הסעד שביקש, ואילו המשיבים לא עשו דבר כדי לסתור אותה חזקה, כי אם להפך. ברי אפוא כי היה עלינו לפסוק הוצאות לטובת העותר". למרות כל זאת, סולברג המליץ לחייב את המשטרה בתשלום צנוע בלבד – אלפיים שקלים. בכל אופן, גם המעט הזה לא ניתן להולצמן. זאת לאחר ששני השופטים האחרים, ברק ארז ושטיין, התנגדו בתוקף לשינוי פסק הדין.
כך או אחרת, קיצור ההרחקה לא הועיל להולצמן כי בעלייתו הראשונה להר אחרי ביטול הצו נתפס כשהוא מחזיק בשופר – שאגב, כלל לא התכוון לתקוע בו אלא רק החזיק אותו לבקשתו של אדם אחר שתקע בו קודם לכן – והורחק שוב מההר לארבעה חודשים נוספים. לא מופרך שהייתה בזה נקמה משטרתית על המבוכה שנגרמה לכחולי המדים בבית המשפט.
ביומו השני של ראש השנה, יום שישי שעבר, כשההר סגור ליהודים כבכל סוף שבוע, נכנס הולצמן בריצה לאתר המקודש דרך שער הכותנה יחד עם פעיל אחר – אריאל כהן, שאף הוא נתון לצו הרחקה לאחר שהשתחווה במתחם בחודשים האחרונים. השניים הספיקו לתקוע בהר בשופרות שהכינו עמם מראש, ואחר כך נגררו החוצה בידי השוטרים לקול ניבולי פה של אנשי הווקף הזועמים. שער הכותנה הוא אחד מתשעת שערי ההר שהכניסה דרכם מותרת למוסלמים בלבד. שער אחד ויחיד, לעומת זאת, מיועד לכניסתם של כל אלו שאינם מוסלמים.
סגן מפקד המחוז לא טרח לציין מדוע קיצר את הצו בחודשיים. אפשר לשער שהסיבה היא שמראש היה זה מבחן מצליח. המשטרה ידעה שאין לה גיבוי להמשך ההתעמרות ביהודים, ולא רצתה להעמיד את העניין להכרעת בית המשפט
הולצמן וכהן נאזקו כאחרוני הפושעים ונעצרו לשארית החג ולשבת שבעקבותיו. במוצאי השבת הובאו לדיון בבית המשפט, שם ביקשה המשטרה להאריך את מעצרם בחמישה ימים נוספים. כניסה לשטח ההר דרך שער המיועד למוסלמים, נחשבת בעיני רשויות הביטחון הישראליות לעבירה חמורה במדרג הכללים שהן עצמן קבעו – וזאת אף שהיא צעד חוקי למהדרין. כשרוזה פארקס התיישבה על ספסל באוטובוס המיועד לאדם לבן באלבמה של 1955 היא הפרה חוק מפורש – ובכל זאת הפכה לגיבורת תרבות. הולצמן וכהן לא הפרו שום חוק כשנכנסו לשטח הר הבית דרך שער המיועד למוסלמים, אבל בישראל 2024 הם מסווגים כחשודים בעבירת ביטחון חמורה. בית המשפט, בכל אופן, לא ממש התרשם מהטיעונים המשטרתיים. אחרי הארכת מעצר עד למחרת, שחרר השופט ארנברג את החשודים מתא המעצר – למעצר בית של שלוש יממות. בשורה התחתונה, כעת הם שוב חופשיים. סוכריות ורגשות
במסגרת הדיון המשפטי במוצאי שבת ביקשה המשטרה אישור לבצע לא פחות מ־21 פעולות חקירה שונות בעניינם של השניים. בית המשפט לא אישר את כולן אולם אפשר למשטרה לבצע חיפוש בבית הוריהם של שני העצורים. מי יודע מה ציפתה לגלות שם. אולי הלכות תקיעה בשופר שייתפסו וישמשו בכתב האישום ראיה ניצחת לכוונות הזדון של הצעירים. לשם השוואה נזכיר שהשייח' עכרמה סאברי שהספיד בהר הבית לאחרונה את אסמעיל הנייה עוכב בידי המשטרה לשעה קלה בלבד. טוב, יש עבירות חמורות באמת ויש כאלו שנסלחות.
לרשימת צעדי המשטרה ההזויים ביחס ליהודים העולים להר הבית, נוספו השבוע הרחקה של צעיר חרדי ירושלמי למשך חודש לאחר שהחזיק צלחת סוכריות למחרת חיסול נסראללה. שוטר ערבי החליט שהדבר פוגע ברגשות המוסלמים במתחם ודרש מהצעיר להציג את תעודת הזהות שלו. השבוע גם הורחקה מההר למשך חמישה שבועות אשה מהשומרון שמזגה מיץ ענבים כדי שיברכו עליו. קצין משטרה ערבי טען שהדבר נחזה לאלכוהול ובשל כך פוגע ברגשות המוסלמים.
הגשנו למשטרה רשימה ארוכה של שאלות בעניין:
- ר"א הורחק מהר הבית למשך חודש בגלל שאחז בהר בצלחת סוכריות לרגל חיסול נסראללה. מדוע מעשה כזה מוביל להרחקה מההר או בכלל לבקשת תעודת זהות?
- א"ב מהר ברכה עוכבה בהר הבית והורחקה ממנו למשך חמישה שבועות בגלל מזיגת מיץ ענבים. מהו הבסיס החוקי לעיכובה ולהרחקתה בשל מעשה תמים כזה?
- בנוגע ליצחק יששכר הולצמן ואריאל כהן, כיצד ייתכן שבמדינה יהודית יהודים שנכנסים לאתר המקודש ביותר לדתם ותוקעים בשופר ייעצרו בשל כך?
- כיצד ייתכן שמשטרה במדינה דמוקרטית אוכפת מדיניות של אפליה גזענית שבמסגרתה תשעה משערי ההר מיועדים למוסלמים בלבד ואחד בלבד לכל היתר, שפתוח למשך זמנים מצומצמים בלבד? מה בעצם ההבדל בין מעצרם של כהן והולצמן לבין מעצרה של רוזה פארקס באלבמה 1955 בשל ישיבתה על ספסל המיועד ללבנים?
- למעשה, המשטרה בהחילה את המדיניות הזו עוברת על חוק יסוד ירושלים בירת ישראל ועל חוק המקומות הקדושים, שם נקבע עונש מאסר למשך חמש שנים למי שפוגע בגישת אדם מאמין למקומות המקודשים בעיניו או ברגשותיו כלפי אותם מקומות. כיצד הגוף האמון על אכיפת החוק עובר על החוק?
- המשטרה לא הסתפקה במעצרם של הולצמן וכהן אלא גם ערכה חיפוש בבית הוריהם. מדוע? מה ציפתה המשטרה לאתר שם? איזו הצדקה יש לחיפוש בביתם של אנשים שחטאם הוא שנכנסו למקום הקדוש בעולם ותקעו שם בשופר? האם לא מדובר בהתעללות מכוונת שנועדה להרתיע יהודים נוספים מללכת בדרכם?
- כיצד ייתכן שאתם מענישים את הצד שהוא קרבן האלימות בשל חשש לאלימות מצד הצד התוקפן? האם כך ראוי למשטרה במדינה דמוקרטית לנהוג?
במשטרת ישראל בחרו לא לענות לשאלות.
מראה כהן
צעיר מחיפה, דוד כהן, עלה השבוע להר הבית כשהוא לבוש בגדי כהונה כשרים מבית מכון המקדש. תמונתו חוללה סערה ברשתות בערבית, שם ראו בכך לא פחות מאשר הצהרה ישראלית רשמית בנוגע לשאיפות היהודיות במקום הקדוש בעולם.
