דניאל מאיר, הרבש"ץ של קיבוץ נירים, עמד לפני שבוע באתר מסיבת הנובה ביער רעים מול קבוצה של אנשים ותיאר בפרטי־פרטים את הקרבות שניהל יחד עם חבריו המעטים במחבלי חמאס שפרצו ליישוב ב־7 באוקטובר. כמו תמיד בתיאורים ובעדויות הללו – וראינו עשרות ואף מאות כאלה – אנחנו יוצאים עם סימני שאלה רבים יותר מסימני קריאה. אף אחד לא מבין מה התחולל ביישובי עוטף עזה, למה, כמה ואיך. זה נכון גם לאנשים שהיו ונלחמו שם בחירוף נפש, ועכשיו מספרים בעדות מיד ראשונה על מה שקרה להם ביום הארור ההוא.
כמו לכל האחרים, גם למאיר אין תשובות. בקרב שניהל בנירים יחד עם שניים מעמיתיו, בסיוע מסוק קרב שהגיע למקום בדרך נס, הוא הצליח להבריח את המחבלים. קודם לכן הספיקו אלה לזרוע הרס רב ביישוב, לרצוח חמישה אנשים, לשרוף בתים ורכוש. חמישה מתושבי הקיבוץ נחטפו, שלושה הוחזרו בחיים ושניים בארונות. בנירים החליטו להרוס את השכונה הצעירה שבה בוצע הפוגרום ולבנות אותה מחדש. כיום אין כמעט זכר לאירועים, למעט הגרפיטי ליד המיגונית שבה נהרג אל"מ אסף חממי ז"ל, שעד היום לא ברור כיצד נקלע דווקא לקיבוץ נירים ב־6:30 בבוקר ונלחם במחבלים נגד כל הסיכויים.
השאלה הקשה ביותר קשורה למערך ההגנה על נירים. במבצע צוק איתן ספג הקיבוץ אבדות קשות, ושניים ממיטב בניו נהרגו. החברים שינו את ההתארגנות הביטחונית הפנימית, אבל סמכו על הצבא והאמינו כי הם מוגנים גם מבחוץ. "עשר שנים חיינו בסרט", אומר מאיר, "הצבא שכנע אותנו שהוא בנה מערכת במיליארדי שקלים. הם הסבירו לנו בלי סוף למה המערכת הזאת בלתי עבירה. בסופו של דבר אנחנו תלויים בצבא וסומכים עליו. הבעיה היא שהצבא האמין בשקר של עצמו".
זה כל הסיפור: הצבא האמין בשקר של עצמו. אבל עם המשפט הזה חייב לבוא גם הסבר, והוא לא ניתן לנו. כיצד מדינה משקיעה מיליארדים רבים בגדר שלא מחזיקה מעמד מול אלפי מחבלים, שחוצים אותה כמעט ללא בעיה לכל אורכה? מדוע, למשל, לא בנו חומת ביטחון ענקית בדומה לגדר ההפרדה שנבנתה בין ירושלים ובין כמה שכונות שעברו לרשות הפלסטינית, וכן לאורך קילומטרים רבים ביהודה ושומרון?
זו מדינת חלם. ביום ראשון התקיים טקס נוגע ללב במושב נתיב־העשרה במלאת שנה לטבח. עשרים מבני המושב נרצחו ב־7 באוקטובר. הטקס היה גם אירוע חנוכת הגן היפה שהוקם לזכרם. מאחורי הגן מתנוססת חומה אדירה לאורך עשרות מטרים, שדומה לגדר ההפרדה ביהודה ושומרון. אין לי מושג למה תקעו את החומה בקצה המושב, ולא לאורך הגבול. שאלתי את ידידי איתמר רביבו, ראש המועצה האזורית אשקלון, שנתיב־העשרה נמצא בתחום סמכותו. רביבו אומר שבנו את החומה הזו לפני שנים כדי למנוע ירי טילים נגד טנקים לתוך המושב.
רביבו מסכים כי הגדר שנבנתה לאורך הגבול עם עזה היא המחדל הגדול ביותר שקדם לטבח 7 באוקטובר. "הגדר הייתה מיועדת בעיקר למלחמה בתת־הקרקע, לחסום מנהרות", אומר רביבו, "איפה שחשבו שיש איום של טילים נגד טנקים הגביהו את החומה. אפשר היה להקים חומה כזו על הגבול. בצבא לא דמיינו מצב שמחייב את זה. חדירה בהיקפים שהיו בשמחת תורה לא הייתה איום מבחינת הצבא, והוא לא נערך לאירוע בסדר גודל כזה".
רק על נושא בניית הגדר הזו צריכה לקום ועדת חקירה ממלכתית. הוועדה צריכה לחקור מהיסוד את תהליך בניית הגדר, המכרזים, הבדיקות המקדמיות, ההנדסה, המיליארדים שבוזבזו, השיקולים המוטעים.
האחראים לבניית הגדר המופקרת הזו צריכים לעמוד לדין בדיוק כמו אלה שבנו את רצפת הפל־קל שהתמוטטה באולמי ורסאי ב־2001. זו חקירה שיכולה לקחת שנים, עוד נספח לעבודה העצומה שמחכה לוועדת החקירה הממלכתית על השואה של 7 באוקטובר. אי אפשר להתחיל עם כל זה רק בעוד שנה או שנתיים, כאשר לחקירה ולממצאיה לא יהיה שום ערך מעשי.
מה שחמור יותר מהעובדה שהצבא האמין בשקר של עצמו הוא שהצבא האמין גם לכזבים של חמאס. אם תשאלו את שרי הקבינט או ראשי הצבא, הם ישוו את המצב הזה אחד לאחד לאסון מלחמת יום כיפור, לפני 51 שנים בדיוק. המצרים ביצעו אז תרגילי תקיפה חוזרים ונשנים מעבר לתעלת סואץ, אבל לא יצאו למלחמה. ישראל נערכה לקדם את פני הרעה פעמים אחדות, אבל לא קרה כלום. בסוף החלטנו שאנחנו לא רוקדים יותר לפי החליל המצרי, עד שנפלה עלינו ההפתעה האייקונית ב־6 באוקטובר 1973. היא עלתה לנו באלפי חללים ופצועים, ומאות קצינים וחיילים שנפלו בשבי.
ההבדל בין אז והיום היה במציאות וגם בהשלכות הפוליטיות. הבחירות היו אמורות להתקיים בסוף אוקטובר 1973, ונדחו מתוקף הנסיבות לסוף דצמבר של אותה שנה. בבחירות הללו הסתמן המהפך הפוליטי ההיסטורי: המערך אומנם ניצח, אף שירד בחמישה מנדטים מ־56 ל־51. אלא שהליכוד הגביר את כוחו ב־50 אחוזים ועלה מ־26 ל־39 מנדטים. זו הייתה התוצאה הפוליטית המתבקשת של הזעם והמחאה הגדולה נגד המחדל ואובדן הביטחון האישי במדינה.
ראש הממשלה גולדה מאיר התפטרה ארבעה חודשים מאוחר יותר, באפריל 1974, אחרי דו"ח הביניים של ועדת החקירה הממלכתית בראשות השופט שמעון אגרנט. הוועדה זיכתה את גולדה והפילה את האשמה על ראשי הצבא, אבל היא לא הסתתרה מאחורי הממצאים ועזבה את החיים הפוליטיים. גולדה לא הפנתה אצבע מאשימה לצבא למרות שהיה מי שהציע לה לעשות את זה. היא אפילו דאגה ליורש ראוי, יצחק רבין, רמטכ"ל ששת הימים, שקיבל את ההנהגה אחריה. כזכור, ב־1977 הושלם המהפך, וכל ממשלת המחדל שנותרה מיום כיפור הלכה הביתה.
