אביב גפן מעולם לא היה יוצר שעושה הנחות. גם אלבומו האחרון, "סדקים" שיצא לפני עשור, רחוק מלהיות אלבום ש"עושה שמח". ובכל זאת, לאורך השנים, שיריו הצמיחו שורש וניטעו היטב במוזיקה הישראלית. הוא כתב שירים על אהבה נכזבת, דיכאון ופוליטיקה, ואת כולם ליווה כוחו המוזיקלי. אבל אחרי טעימה מהאלבום החדש "היסטוריה של תאונות", באמצעות השיר "ארץ הפוכה", שבחר לבצע על בימת הטקס האלטרנטיבי לציון שנה לטבח, אנחנו מעדיפים להזמין טייק אוויי.
כשהוא נשען באופן ברור על ימים שבהם שירי מחאה היו נבלעים בקלות, ועל המעמד שאף שלא הוגדר כמחאה, אי אפשר להתעלם מאופיו המרדני, אביב שר במנגינה גנרית את המילים המעליבות. הוא מתחיל בזעקות כאב לגיטימיות, מוכרות משירי מלחמה לאורך הדורות "האמהות קוברות עוד ילד בארץ הפוכה", בזה אנחנו איתך, אביב. המציאות הפוכה, העולם מיטלטל, תמונה שבה אמהות קוברות את ילדיהן היא תמונה שקשה להביט בה. צודק. אבל את צרורות המילים שמוטחות במאזינים התמימים, כבר אי אפשר לעכל בשקט.
"אתה שכחת את נקודת ההתחלה, אמרו לך יהיה בסדר ורק נהיה יותר נורא… לא יהיה אף פעם שקט רק עוד דורות של מלחמה. כל החיים אתה בדרך, מין טיול שלא נגמר, משתנים אבל בעצם הכול נשאר אותו דבר. יש עוד דמעה בקצה העין שלא ניגבת מעולם, זה יקרה באיזה בוקר, מתי שלא תהיה מוכן, לא יגנבו לנו את הדגל, אבל גנבו את המדינה".
ההבדל בין מה שגפן עשה לבין שירי מלחמות שכבר הכרנו הוא שבהם יש אלמנט ברור של אחדות וחיבור למולדת. וכך, אף שהם מדברים על שכול ואובדן, הם מספקים נחמה לשומע, ולא מייצרים מיד התקוממות. אצל גפן אין נחמה. לא במילים ולא במנגינה ובטח שלא בטיימינג. המצב רע, הוא מסביר לאלו שאיבדו את היקר להם מכול ויושבים מולו בקהל, ואולי כדאי שבעצם נשאיר פה הכול ונלך. אה כן, וגם חלק ממי שיושבים כאן היום, ואיתם כל מי שדעותיו הפוליטיות שונות משלי, הם בעצם אשמים. "גנבו את המדינה", הייתה השורה החריפה מכולן ביצירה המשונה של גפן. ותהייה גדולה נוצרה ברחבי המרשתת בשאלה – למי הוא מתכוון?
הפעם, סגנונו המוזיקלי של גפן לא מצליח לכסות את העובדה שלמעשה הוא יצר עיבוד מודרני לנאום 12 המרגלים. הם לפחות לא האשימו אף אחד, לא ניסו לחרחר פילוג ובטח שלא בחרו בעיצומה של מלחמה מדממת, לשפוך על ראש עמם דלי מלא ביקורת. ואם זו ההצצה שהוא בחר עבורנו לאלבומו "היסטוריה של תאונות", שאותו הוא מתאר כ"אחד האלבומים היפים והשלמים שכתבתי", נעבור למשהו שייתן לנו את מה שבעת כזו אנחנו באמת צריכים. אולי גלידה.
