לפני שנה וחצי הזדמנתי לשוק אוכל בלונדון. בין הדוכנים המעייפים והמוכרים של נודלס ובשרים, הייתה מנה צמחונית דרום אמריקנית שאיני זוכרת את שמה וכמובן בחרתי בה. היה בה ירק שמעולם לא טעמתי, ושילובים שמעולם לא ניסיתי. לקחתי ביס. ״נו? איך?״ שאלה החברה שהייתה איתי. ״חדש״, עניתי, ״מעניין".״טעים?" הקשתה החברה ולא ידעתי מה לענות.
יש גיל שבו עצם העובדה שדבר אינו מוכר, די בו כדי להופכו לבעל ערך. מהבחינה הזאת, המנה ההיא דומה לספר החדש של סיגל נחמיאס. יהיו מי שיאהבו ויהיו שלא, אבל עצם הטעם החדש יש בו מספיק כדי להתרגש. בספריה הקודמים פלירטטה נחמיאס עם ז'אנר המתח בצורה קצת יותר מסורתית. הספר הנוכחי, עשרים שנה אחרי הספר הקודם, משכלל את הסגנון שלה, בצורה שהיו לא מעט פעמים בקריאה שתהיתי איזו סוגה אני קוראת.
הסיפור מתרחש בבניין ישן בתל־אביב, שדייריו הם אסופה ססגונית של ספק פסיכופתים. פלג, מתרגם מגרמנית שמעוניין להיות סופר; נויה, סופרת מצליחה שמאחוריה שובל ספרי מתח שגם מעבירה סדנת כתיבה לזקני הבניין, בהם אמה; רות ניצולת השואה; כרמית שדוחפת בכל מאודה לתמ"א של הבניין; גבר יקה רוטן ואשתו המכובדת והנעימה; אופיר, חברו של פלג שעמו הוא מלבן סוגיות מוסריות ועוד.
זהו לא ספר מתח קלאסי. הגופות נערמות, אבל בכלל לא בטוח שמה שמעניין הוא מי הרוצח. אולי בכלל לא מדובר בספר מתח אלא בדיבור על ספר מתח או על מעשה הכתיבה בכלל. בסך הכול, הרוב המוחלט של הדמויות בספר כותב או רוצה לכתוב, כולם עסוקים בהפשטה של מעשה היצירה ובדיון מהם גבולותיו. ומי שכבר הפסיק לחלום והוא כעת חלק פעיל מהביצה הספרותית, מחפש ללא הרף הכרה במה שעשה ובמה שעוד יעשה כתיקוף עצמי. העיסוק הבלתי פוסק של הכותבים בעצמם, שמטבעם אמורים להיות עם עין ולב החוצה במקום פנימה, מזכיר קצת את ההתעסקות שהציגו נעה ידלין ומאיה ערד בספריהן "הסיפור הלא נכון" ו"קנאת סופרות" (בהתאמה), והעיסוק בשאלה מהו סיפור ושל מי הוא קצת מזכיר ספר מתח שגם הוא נידון במדור זה, "העלילה" של ג'ין האנף קורליץ. בכל מקרה, גם אם התמות דומות, הביצוע שונה לגמרי ומציב את הספר בקטגוריה משלו.
המתח נוכח ונבנה, אבל בצורה מעניינת הוא רק חלק מהסיפור. החלקים האחרים מתמקדים במנגנונים השונים של הדמויות: ההתפתחות האישית שלהן, מה מפעיל אותן, מה הן רוצות. מדהים היה לגלות בסוף הקריאה איך חלק גדול מהדיאלוגים והמקרים שתוארו – זהירות ספוילר – לא היו רמז לאמת הגדולה שהיא מי הרוצח, אלא פשוט אפיזודות של אנשים שחיים בשכנות, בעצמם ולעצמם. הפרקים קצרים וממצים, והניסיון של נחמיאס בכתיבת טלוויזיה בא לידי ביטוי שכן הם מזכירים סצנות, בתיאור ובהצבה שלהן, ומקילות על תיאור הדמויות וההתרחשויות.
כמו שהספר נקרא "הרוצח האחרון בפתח־תקווה" ומתרחש בכלל בתל־אביב, כך גם העלילה עצמה מוגדרת כספר מתח אבל בעצם היא משהו אחר. חלק מהדמויות מעוררות הזדהות, חלק לא ולחלק גדול מהן נדמה שאין מקום בעלילה, והמיתות המהירות והענייניות משוות ליצירה ממד גרוטסקי שמתכתב היטב עם ההומור והשנינות לאורכו. כן, הוא גם מאוד מצחיק.
הספר נגמר באמירה אקטיביסטית שנדמה שמנותקת מהטון ששלט בכל הספר, היא מעוררת תהיות ושאלות ומעמידה את כל העלילה והפרשנות אליה באור אחר, וזה גם עוד טוויסט מצוין. בכל מקרה, קריאה שגרתית זו לא.
