אומרים שמיקום הוא הכול בחיים, ואם כך אז אין ספק שלמסעדת Jome שנפתחה בקיץ האחרון בתל־אביב יש נקודת פתיחה מצוינת. עם פריים לוקיישן: רוטשילד פינת אלנבי, במבנה יפהפה ועתיק שהוקם בשנת 1921 והיה בית המלון הראשון של העיר הלבנה ועם מרפסת שחולשת על המתרחש בשדרה – באמת שקשה להתחרות.
מאחר שמדובר בבר־מסעדה הרי שהתפריט – שמשלב בין המטבח האסייתי לים־תיכוני בפיוז'ן שכל כך אהוב על השפים בארצנו – מורכב בעיקר ממנות חלוקה שאינן מאוד גדולות. היתרון: אפשר לטעום לא מעט מהן. החיסרון: החשבון שמגיע בסוף הערב.
בחוץ הישיבה היא על מרפסת שכאמור ממוקמת בצנטרום של הפיילה ובפנים אתם מוזמנים להתפנק על ספות או שולחנות הבר ואי אפשר לפספס את עמדת הדי־ג'יי המכובדת. המקום מארח מבחר של תקליטנים מקומיים ובינלאומיים וגם סוג המוזיקה מתחלף במשך הערב, כשהוא מתחיל עם צלילים רגועים וככל שהשעות נוקפות הקצב (והווליום) מתגבר עד שמתקבלת תחושת קרחנות ומסיבה של ממש.
התחלנו עם קריספי רייס טונה – ריבועי אורז שטוחים ומטוגנים אשר שימשו כמצע לטרטר טונה בפונזו, שעוטר באיולי צ'ילי נורי ויוזו וגם עלי מיקרו. פתיח ביס מיניאטורי ומוצלח. בינתיים הגיעו המשקאות. יש כאן מנעד קוקטיילים שנע החל מהבחירות ה"נכונות" שכולן לוקחות (ג'ין פינת ליצ'י) לצד כאלו יותר מורכבים כמו סמאשריי (ויסקי, דובדבנים, קינמון, וניל ותבלינים חמים) שהיה עמוק וארומטי ומי שמתחבר לקוקטיילים מבוססי ויסקי ייהנה. לי התחשק דווקא כוס שאבלי כי אין־אין־אין יותר כיף מכוס יין לבן יבש צונן, ושאבלי מוציא מהקטגוריה הזו את המקסימום.
הלאה אל טרטר הדניס. קוביות הדג הנא ששחו בגספצ'ו מלון מחוזק בפאקוס ופינגר ליים עם שילוש לא קדוש של כוסברה – שמן, זרעים ועלי מיקרו שלא הצליחו לתת למנה הזו את החדות הנדרשת לה, שפינו כה ציפה לה. סשימי האינטיאס ופטל לעומת זאת היה סיפור אחר לגמרי. קודם כול זו מנה מהממת ביופיה. דמיינו צלחת עגולה ובה עיגול קטום של ויניגרט פטל וצ'ילי מותסס בצבע ורוד משגע, קוביות מלפפון קצוץ דק שנבזקו מעל הנוזל ופרוסות דג חתוכות בעובי מושלם של אינטיאס טרי־טרי שמשלימים את עיגול הרוטב. התוצאה טעימה כמו שהיא מלבבת עיניים.
משם לחתיכות סלמון שבושלו בחמאת מיסו יפנית והוגשו על קרם ארטישוק ירושלמי (שילוב חכם ומעניין שהחמיא מאד לנתח העסיסי) עם אפונת ואסאבי. מנה שהייתה ממש מצוינת.
ויש גם אגף שלם של סושי. ויתרנו על סלמון צ'יז רול (מי אתם אנשים משונים שרוצים גבינת שמנת בסושי שלהם?) והלכנו על גימיק אחר – סושי טונה וכמהין. הטונה הייתה טרייה ובשרנית, האבוקדו בשל ומדויק, האספרגוס חלוט היטב ואפילו הטוביקו הטרנדי לא הצליח להעיב על המנה המצוינת. והכי חשוב: חלקו של הכמהין הסתכם במשחה מעודנת שעיטרה ככתר את החתיכות וכך שמרה על טעם נוכח אך לא משתלט. בהחלט הופתענו לטובה.
הקינוחים קצת פספסו, ובהתחשב בכך שמדובר במקום חלבי הפספוס כואב אפילו יותר. הייתה בחירה (כלומר אי בחירה) בין שני קינוחים בלבד. הקרם ברולה הגיע כשהוא עם תחתית קפואה ולא בקטע של אדפטציה מתוחכמת ואילו הסושי אוראו היה, ובכן, סושי אוראו. מנה שאין להגיש לבני אדם מעל גיל 12.
ג'ומה מעניקה לסועדיה חוויה תל־אביבית במקסימום. אם אתם רוצים להרגיש שיצאתם ללילה בעיר הגדולה, היא תספק לכם את מבוקשכם עם שילוב של מוזיקה, אלכוהול ואוכל גבוה שמתכתבים עם כל מה שקורה בקולינריה העכשווית.
