אלפי האנשים שצעדו בשבת, בוקר שמחת תורה, אל בתי הכנסת – לא ידעו על גודל ההישג. בטלגרם פשטו שמועות על משהו דרמטי שקורה על הגדר בעזה, ותושבים מאזור הדרום החלו מדווחים על פעילות ערה של חיל האוויר משעות הלילה. המבזקים הראשונים פרצו בסביבות תשע בבוקר, כתבים החלו לדווח על סיכול של פעולת ענק שתכנן חמאס. מאות מחבלים הרוגים בשכונות שונות ברצועה, אלפי משגרים מוכנים לירי הושמדו מבעוד מועד.
בבארי, בניר־עוז ובכל יישובי העוטף כולל שדרות ואופקים, תודרכו התושבים על ידי כיתות הכוננות ואמצעי הקשר העירוניים להיסגר בממ"דים כבר בשעה שלוש לפנות בוקר. באותה שעה בדיוק הגיעו קציני משטרה אל מסיבת הנובה ואל שתי מסיבות קטנות נוספות בסביבה, לחשו בשקט לאוזנו של הדי־ג'יי שיכבה את המוזיקה והורו למבלים לעזוב בשקט ובצורה מסודרת. הכוחות נפרשו בשקט על הגדר ותוגברו בטנקים, יחידות קומנדו ואמצעים מיוחדים, חיל הים תגבר את כוחותיו באזור זיקים ויחידות מיוחדות של השב"כ נפרשו אף הן לאורך הגדר. הכול תקתק כמו שעון, האויב היה שקוף.
בשעה אחת עשרה כבר שצפו אולפני הטלוויזיה בידיעות על הישג צבאי כביר. גופי המודיעין עקבו במשך שבועות אחרי אותה פעולה מתוכננת של חמאס. היו ויכוחים רבים מתי לסכל את הפעולה ואם להקדים תרופה למכה הרבה לפני כן, ובכך להסתכן באובדן אפקט ההפתעה והיכולת לחסל כמה שיותר ממחבלי האויב ותשתיותיו.
ההוראה לפתוח במבצע "כיבוש יריחו" ניתנה עקב שיחה לילית שבה השתתפו הרמטכ"ל, שר הביטחון, ראש הממשלה, מפקד חיל האוויר, ראש אמ"ן ועוד כמה קודקודים קריטיים. רמזים מודיעיניים בדמות כרטיסי סים ישראליים שנדלקו בעזה, ועוד מערכות מיוחדות שהותקנו מבעוד מועד והשתיקה יפה להן, פעלו בצורה מיטבית. כך גם המודיעין האנושי ואפילו המעקב אחרי התקשורת הגלויה של חמאס.
אלופים לשעבר החלו גודשים את האולפנים ומשבחים את ההישג הפנומנלי, אחד מהם אמר שניצלו חיים של אלפי אנשים, ושני השיב לו שעם כל הכבוד אין צורך להיסחף וגם אם חמאס היה מנסה לפרוץ את הגדר הוא לא היה מצליח.
מתחת לכל אותם ראשים מדברים החלו להופיע מספרים של מחבלים הרוגים. זה התחיל ב־50, עלה ל־100 והמשיך לעלות לאורך כל היום עד שהתייצב על כ־1,500. בערוצי החדשות הבינלאומיים כבר החלו לדווח על הטבח שביצעה ישראל ברצועת עזה ותמונות של פלסטינים מקוננים מילאו את המסכים. בכירי חמאס שיגרו הודעות מתבכיינות על טבח מתוכנן ועל כך שלא הייתה שום כוונה לפתוח בפעולה נגד ישראל.
באופוזיציה בירכו בהתחלה על הפעולה, אך ככל שעברו השעות החלו לצוץ יותר ויותר חברי כנסת שטענו כי היא נובעת מרצון של נתניהו להיחלץ ממשפטו. במפלגות הערביות היו הרבה יותר בוטים וקראו לעולם להתערב כי "טבח עזה לא יכול לעבור בשקט". כתבים מעטים הוקפצו בחג ונשלחו ליישובי הדרום, ובבארי התראיין בחור בשם אבידע, שסיפר שהם לא שמעו כלום והם שמחים על ההצלחה של צה"ל, אבל מצפים שיפתרו כבר את הבעיה אחת ולתמיד. באופקים ניגשה אישה נחמדה עם צלחת עוגיות אל אחד הכתבים, ואיחלה לו חג שמח. הוא שאל אותה לשמה והיא אמרה לו "רחל, תישארו לערב יש הקפות".
"אלופים לשעבר החלו גודשים את האולפנים ומשבחים את ההישג. אחד מהם אמר שניצלו חיים של אלפי אנשים, ושני השיב לו שעם כל הכבוד אין צורך להיסחף וגם אם חמאס היה מנסה לפרוץ את הגדר הוא לא היה מצליח"
בשעה 12 בצהריים כונסה מסיבת עיתונאים מיוחדת בהשתתפות ראש הממשלה, שר הביטחון והרמטכ"ל, כל אחד בתורו חלק עם הציבור את התוכניות הרצחניות של חמאס ושיבח את כוחות הביטחון בהצלחת הסיכול. בכל רחבי הארץ ישבו אלפי אנשים ופקפקו בגודל האיום אבל שמחו על גודל ההישג.
בסביבות שתיים בצהריים כבר נשמעו באולפנים קולות שתהו "מה האסטרטגיה עכשיו?" צקצקו בנוגע לתוכנית שאין לדרג המדיני כדי לנצל את ההישג מול חמאס, ותהו אם לא הגיע הזמן להסדר ארוך טווח להפסקת אש. לאורך כל היום הצליח חמאס לשגר כ־20 רקטות, אבל כולן יורטו. ההלם ברצועת עזה היה גדול. בהצהרה משותפת לפנות ערב הודיע מנהיג חמאס סינוואר וראש הזרוע הצבאית מוחמד דף כי לא יעברו בשקט על טבח עזה, ונשיא ארה"ב פרסם הצהרה כי "לישראל יש זכות להגן על עצמה אך יש לעצור את ההסלמה המסוכנת". יותר מ־150 אלף איש מילאו את נחלי הצפון, וכתבים שראיינו כמה מהם שמעו בעיקר אמירות כמו "באנו ליהנות מהצפון וגילינו שצה"ל נהנה בדרום".
בעשרה באוקטובר האירוע כבר לא הופיע בשערי העיתונים, חוץ מבהארץ, שם פורסמה כתבה עם תמונות של חמישה ילדים שנהרגו במבצע הסיכול. באחד־עשר באוקטובר בשער של ידיעות אחרונות, הופיעה ידיעה המזהירה מחזרתה של הרפורמה על רקע "הזחיחות מההצלחה הצבאית", ובאותו יום ממש כבר הופיעו נציגי אחים לנשק וטענו שלא כדאי לבנות עליהם בפעם הבאה. בתוך שבוע לא זכרנו כלום, בתוך שבועיים נפתחו המעברים לעזה, בתוך שנה לא היה שום טקס, בטח לא שניים. אבל הייתה עוד נובה.
לעולם לא עוד
צפיתי השבוע בפרויקט "היום שלא נגמר" בכאן 11, וזו הייתה אחת החוויות הקשות בחיי. הסיפורים, הקולות, אפילו קצת ריח הצליח לעבור. וכשצפיתי בפרויקט שמלווה את אותו יום ארור שעה אחרי שעה, חשבתי לעצמי – מה אם זה לא היה קורה בכלל. לו היו נותנים לי לבחור, מובן שהייתי בוחר בתסריט שאני כתבתי. אלפי צעירים היו ניצלים, חיילים יקרים, משפחות שלמות וכל התצפיתניות. אבל כשחשבתי על אותו תסריט של "היום שלא קרה", שאלתי את עצמי עוד שאלה. האם אסטרטגית מצבנו היה טוב יותר אם שום דבר מיוחד לא היה קורה בשבעה באוקטובר עשרים ושלוש? אני לא יודע, ואלפי אזרחים לא שווים את ההימור, אבל ההישגים של צה"ל בלבנון ובעזה, ומי יודע אולי בעתיד גם מול האיום האיראני, חייבים להדהד בראשנו כל יום. אם הייתה לי מכונת זמן ודאי שהייתי חוזר לשבעה באוקטובר ומצלצל בפעמונים, אבל הייתי חוזר גם לאלפי ימים אחרים שבהם הסתכלנו למפלצת בעיניים וכל מה שאמרנו לעצמנו היה "בואו נאכיל אותה, זה עושה שקט".
הייתי ממש שמח לצפות בסדרה "היום שלא קרה" ושתהיה משעממת במיוחד, אבל היום קרה, והמחיר שולם, והפצע כואב. מכאן – זה עלינו כחברה, כצבא, כממשלה. גם בימים קשים וגם במחירים כואבים, חייבים להמשיך לדחוף את מנהיגינו ולוחמינו קדימה. כי היום הזה קרה, ואסור, פשוט אסור, שיקרה שוב.
לתגובות: dyokan@makorrishon.co.il
