כפסיכולוג שמלווה משפחות מילואימניקים, אני עד לדרמה יומיומית שנעה בין הרואי לטראגי. בתקופת מלחמה, לוחמים עוברים שינוי מהותי שקשה לתאר למי שלא חווה זאת. המוח נכנס למצב הישרדותי, וכפי שתיאר בפניי אחד הלוחמים: "אתה עושה המון דברים באוטומט, אין מקום למחשבות, לרגשות. המיקוד הוא בקרב, בהישרדות, בחברים לנשק". הקשר בין הלוחמים מתהדק עד כדי כך שרבים אומרים: "אני לא מגן על המדינה, אני מגן על החברים שלי. אני בא כדי להיות איתם". זוהי המוטיבציה העמוקה ביותר.
אבל מה קורה כשהלוחם חוזר הביתה? גופו עדיין רוטט מאדרנלין הקרב. עבורו – כל צליל תמים הוא איום פוטנציאלי, כל פינה חשופה היא מלכודת אפשרית. המעבר הזה מציב אתגרים שקשה לצפות. אני שומע מהם שוב ושוב שהם ערניים באופן קיצוני. כל רעש יכול להיות סכנה, כל דבר לא צפוי נחווה כאיום. "ברגע שאני נכנס למרפסת, אני מרגיש שזה מסוכן כי זה מקום חשוף", כך סיפר לי אחד הלוחמים. הלב נחמץ כששומעים עד כמה החוויה הזאת ממשיכה ללוות אותם גם בבית.
היכולת להיות באינטימיות עשויה להיפגע אף היא, משום שכל דבר נתפס כעניין של חיים ומוות. נשים רבות מדווחות בכאב: "אני פשוט לא מכירה אותו, זה לא הגבר שאיתו התחתנתי". גם מול הילדים יכולה להיווצר פתאום תחושת זרות. ראיתי המון מקרים של לוחמים שהתקשו להתמודד עם השינוי: "הילדים צורחים, ואני לא סובל את זה, איבדתי את כל הסבלנות שאי פעם הייתה לי".
הילדים עשויים להיות "הנפגעים השקטים" במשוואה הזאת. הם קולטים הרבה יותר ממה שההורים חושבים. הרבה פעמים שומעים שהילדים נעשו צייתנים יותר מהרגיל, ואני מציין בפני ההורים שזה דווקא מדאיג אותי: זה מעיד שהם שומרים הכול בפנים, מה שיכול להוביל לקשיים רגשיים בהמשך
מנגד, בני המשפחה שנשארו בבית עברו תהליך משלהם. הם הסתגלו לשגרה חדשה, מצאו איזון חדש תוך התמודדות עם פחדים ודאגות. וכשהלוחם חוזר נוצר שבר – "הסתדרתי בלעדיו, ועכשיו מה?". זו תחושה מבלבלת ומתסכלת עבור רבים.
חשוב להדגיש: אלו תגובות נורמליות למצב לא נורמלי. המערכת הגופנית והמוחית עברה אדפטציה לזמן קרב, וכעת נדרשת אדפטציה חוזרת לחיים האזרחיים. זה תהליך שלא יכול להתבצע באופן מיידי, ולעיתים קרובות הוא מלווה בתחושות אשם ובלבול.
הילדים עשויים להיות "הנפגעים השקטים" במשוואה הזאת. הם קולטים הרבה יותר ממה שההורים חושבים. הרבה פעמים שומעים שהילדים נעשו צייתנים יותר מהרגיל, ואני מציין בפני ההורים שזה דווקא מדאיג אותי: זה מעיד שהם שומרים הכול בפנים, מה שיכול להוביל לקשיים רגשיים בהמשך.
מה יכול לעזור לצלוח את המעברים האלו? תקשורת פתוחה בין בני הזוג היא המפתח. היכולת לתמוך זה בזה, לתת מקום לדיבור כשצריך, ולכבד את הצורך בשתיקה כשזה מתבקש. ככל שיש תקשורת יותר טובה בין בני הזוג, ככל שיודעים לתמוך זה בזה, כך גדל הסיכוי שהקשר ישרוד גם את המהמורה הזאת. לא תמיד זה קל, אבל המשמעות היא לתת לבן הזוג או לבת הזוג לדבר כשהוא רוצה, וגם לתת לו לפעמים לא לדבר, כשזה מציף מדי.
חשוב גם לתת מקום לתחושות המורכבות של הלוחם. לעיתים יש רגשות אשמה, בלבול לגבי המשימה, ואפילו תחושת בגידה מצד המדינה. אני שומע גם לא מעט לוחמים שאינם שלמים עם כל מיני פעולות שנעשות בזמן המלחמה. הם אומרים לי "נשלחתי לעשות משהו, אבל לא היה לי ברור למה". יצירת מרחב בטוח לשיתוף בתחושות האלו ללא שיפוטיות היא חיונית להתמודדות ולהחלמה.
בסופו של דבר, ההתמודדות עם השיבה ממילואים היא אתגר משפחתי כולל. היא דורשת סבלנות, הבנה ופתיחות מכל הצדדים. זהו תהליך שלוקח זמן, אבל עם גישה נכונה ותמיכה מתאימה, משפחות יכולות לצאת ממנו מחוזקות ואפילו מאוחדות יותר. כפסיכולוג אני רואה את הכאב, אבל גם את הכוח והחוסן של המשפחות הללו. זה מרגש ומעורר השראה לגלות איך למרות הקשיים, רבים מצליחים למצוא דרך חזרה זה אל זה, ולבנות מחדש את החיים המשותפים.
