כל כך התרגלנו אליהם, עד ששכחנו שיש משהו קצת מוזר בצבאות הלאומיים המודרניים. כבר ביוון העתיקה, שבה התפתחה הדמוקרטיה ונולד מושג האזרחות, נדרש גיוס חובה, והודגם הפרדוקס: שירות חובה שהוא בעצם התנדבותי, משום שהאזרחים מחייבים את עצמם, באופן חופשי, לשרת בכפייה על פי חוק.
היסטורית, בכל אופן, יוון הייתה יוצאת הדופן. במהלך רוב ההיסטוריה העולם התנהל תחת מלכים וקיסרים, והצבאות נבנו משירות בכפייה של חסרי זכויות, שכירי חרב שנלחמו למען המרבה במחיר, ומתנדבים מזדמנים. האצולה נאלצה בדרך כלל לשאת בנטל המלחמתי, משום שהרוויחה מהמשטר ונדרשה לסייע בקיומו. אך הרוב המוחלט של האוכלוסייה היה משועבד ממילא, ולכל היותר החליף, בעקבות מלחמה, שליט אחד באחר.
הצרפתים היו הראשונים שחידשו את מודל גיוס החובה בהיקף לאומי, ב־1793. נפוליאון ירש את צבא המהפכה הלאומי, והשכיל להשתמש ברוחו הלאומית והמריטוקרטית, ולא פחות חשוב, במוטיבציה הגדולה של חייליו. הקיסר הצרפתי הפליא מכותיו בצבאות אימפריאליים "מקצועיים", והוכיח את עליונות חיילי הצבא הלאומי. שאר המדינות נאלצו, בתגובה, לאמץ את מודל הגיוס הכללי, שלצרכיו אימצו השליטים רטוריקה לאומית, שבתורה תרמה לעליית הדמוקרטיה באירופה.
מתברר שכאשר צמיתים חסרי מעמד דורשים זכויות, איש לא מקשיב. אבל כשנתינים־לוחמים שנושאים על כתפיהם את ביטחון המולדת דורשים אותן, המלכים נוטים להטות אוזן. וכך, במהלך המאה ה־19, אימצו מדינות המערב חוקי גיוס חובה כלליים, ואחרי הצבאות הלאומיים צעדו ובאו הפרלמנטים.
מלחמות העולם, שבהן השתתפו הצבאות החופשיים־בכפייה הללו, הוכיחו שגיוס החובה הדמוקרטי יעיל ביותר. השילוב של פטריוטיות לאומית ואזרחות חופשית התברר בשדה הקרב כמכפיל כוח מוטיבציוני, מחולל רוח קרב ולכידות ביחידות הלוחמות, הרבה מעל למצופה.
בדיון על גיוס החרדים קשה למצוא שחקן ראוי אחד. מבית המשפט, מחולל המהומה הראשי, השמאל הפלגני, וגם ממשלת ה"ימין על מלא" שמכזבת
ישראל נולדה, התפתחה ושרדה בזכות השילוב הזה ומתוכו. בעשורים הראשונים להקמתה נחשב השירות הצבאי לערך נעלה, מעל לכל מחלוקת פוליטית. השתמטות הייתה מגונה, סרבנות פוליטית לא נודעה, וצה"ל ניצח במלחמות קיומיות, בתנאי נחיתות. זו הייתה הצלחה לתפארת.
מאז, כפי שמדגים חוק הגיוס הנוכחי, השתנה הרבה. קשה למצוא בדיון היום ולו שחקן ראוי אחד. נפתח בבית המשפט, מחולל המהומה הראשי, שכלל לא אמור להתערב בסוגיה. אין בישראל "חוק יסוד השוויון", גם שוויון אין – למשל, פציפיסטים וערבים פטורים – ומותר לממשלה לפטור אוכלוסייה מסוימת. בית המשפט, כהרגלו, חורץ תלמים בלתי לגיטימיים בקרקע פוליטית.
גם הצבא לא אומר את האמת הפשוטה, שאין לו צורך במגויסי כפייה חרדים. הצבא זקוק ללוחמים, לטכנולוגים, לאנשי מודיעין. החרדים – בממוצע – חסרי רקע רלוונטי ויתקשו להשתלב ביחידות משמעותיות. הם גם עולים לצבא יותר, בשל היות רבים מהם בעלי משפחה בגיל צעיר. אבל יותר מכול, הם חסרים במרכיב העיקרי הדרוש לחייל: מוטיבציה.
ברור שהשמאל הפלגני, שעושה מהומות מגיוס חרדים, משחק בפוליטיקה. אין לו עניין אמיתי בזה. ביום שבו יקרה הנס, הצבא יהפוך לבד"ץ והחרדים ינהרו לבקו"ם, השמאל יזעק "הדתה!" בדיוק באותה אדיקות שבה הוא זועק היום "גיוס!"
לא פחות מאלה, גם ממשלת ה"ימין על מלא" מכזבת. אחרי שנות הזנחה וקיצוץ בכוחות הלוחמים, באחריותה הגדולה, הצבא זקוק לחיילים במספרים גדולים. נדרש גם שיקום מעמד לוחמי השדה, ההכשרות והציוד, שהוזנחו. אבל בכשל העצום הזה נבחרי הציבור לא באמת מטפלים. הם עסוקים מדי בקניית פטור לחרדים. בעסקה הזו, אגב, כלול המשך השירות הפריווילגי של ה"הסדר", סידור שנועד לוודא שנציגי הציבור הדת"לי יתמכו במסלולי הפטור.
ולבסוף, החרדים משחקים משחק משל עצמם. אין להם שום כוונה שצעיריהם יתגייסו. הם נהנים מהפטור בשירות, בדיוק כמו מתקציבי העתק שמופנים אליהם, וגם הם לא יוותרו. הם מוכנים שיתגייסו רק מי שעברו לשולי השוליים של המחנה או יצאו ממנו לגמרי, ולא אכפת להם כמה גדולה תהיה חברת האברכים המשתמטת.
ישנה טענה שהלכי הרוח השתנו מאוד, בעיקר בקרב החרדים הצעירים. ובכן, כרגע מספרי המתגייסים לא תומכים בכך. החרדים אומרים שצה"ל לא מייצר מסגרות מתאימות, אבל הטענה הזו משקפת את סולם הערכים הבעייתי מלכתחילה. רוב צעירי ישראל קודם מתגייסים, ואחר כך מנסים לעשות התאמות. מי שמוכן להתגייס רק על תנאי, לא באמת מעוניין בכך. הצבא הוא שירות קיומי שנותנים לעם, לא טובת הנאה שמקבלים ממנו. זה סדר הדברים בקרב אלו שמעוניינים לתרום.
פתחנו במבוא הכללי כדי להדגים שבצבא לאומי בדמוקרטיה, גיוס בכפייה מלאה הוא חסר טעם. הסתירה לכאורה של שירות כפוי – מרצון, מהווה מכפילת כוח מוטיבציונית אמיתית. אי אפשר לעקוף את התודעה הייחודית הזו. גיוס כפוי בלבד איננו מכפיל כוח, אלא מחולל מורך וחולשה. הצבא זקוק למוטיבציה של הלוחמים, להצטיינות, למוכנות להקריב, לתחושת השליחות. מלחמה איננה משחק או תרגיל פוליטי, היא דורשת את המקסימום מהאומה ובניה.
נגדיר את הסוגיה מחדש: הצרה איננה שהחרדים מסרבים לשרת, אלא שהם מסרבים לרצות לשרת. וזו בהחלט בעיה כללית שצריכה להטריד את כולנו. משום שמצד אחד כל עוד הם לא משרתים, מתערער מעמדו החשוב של צה"ל כצבא העם. מצד שני, גם אם זה מתסכל, לכפות על החרדים שירות צבאי יפגע בצה"ל. ומצד שלישי, אם הבעיה לא תיפתר, יהיה רע לכולם, כי לא רק הצבא ושאר החברה הישראלית, אלא גם החרדים ישלמו את מחיר ההשתמטות, שמחלישה את צה"ל ומעוררת כעס ומרירות.
המסקנה היא שהבעיה איננה פתירה במסגרת המדינתית הרגילה. זהו קשר גורדי מסובך, שבלתי אפשרי להתיר – אבל כן אפשר לבתק. איך? רק אם השירות הצבאי, ההגנה הפיזית על העם והארץ, יהפוך לערך דתי בעל קדושה, מסירות נפש יהודית שעולה אפילו – לזמן מוגבל – על לימודי התורה בישיבה. כמובן, שינוי שכזה לא יכול לבוא בכפייה, אלא רק מבפנים, מהכרה וערכים אותנטיים.
כשיגיע אותו רב גדול שיבתק בפסיקה היסטורית את הקשר הגורדי, החרדים ישרתו במסירות והצלחה. עד אז נמשיך כנראה להיתמם, לתרץ ולכזב, כל אחד לצרכיו.
