שבועיים וחצי לבחירות בארה"ב, ואם אתם רוצים את השורה התחתונה הרי היא במילה אחת: תיקו. זו אינה (רק) זהירות מופלגת של הפרשנים והמומחים מכל קצוות הקשת הפוליטית האמריקנית אחרי בחירות 2016, שבהן ניצח דונלד טראמפ בניגוד לתחזית של 99 אחוזים מהסקרים; גם לא עקב היתרון הזעיר שבו ניצח ג'ו ביידן את טראמפ ב־2020, אלא נוכח הנתונים העכשוויים עצמם: על כל סקר שבו נראה כי קמלה האריס פותחת פער, מתקבל סקר שמוכיח את ההיפך ולפיו דווקא טראמפ לוקח לידיו את מושכות המומנטום.
על דבר אחד אין מחלוקת: האריס תקבל יותר קולות מטראמפ. הפערים נעים סביב שלושה אחוזים יותר, אך זהו בהחלט לא משהו שיכול למנוע מטראמפ את הנשיאות, בגלל השיטה. מה שחשוב הוא מספר האלקטורים, ובמדינות שמאוכלסות בדלילות יחסית יש לכל אלקטור משקל סגולי גדול יותר, כלומר הוא נבחר בידי פחות אנשים. מכיוון שרוב האזורים הדלילים מאוכלסים ברפובליקנים, והדמוקרטים ככלל מעדיפים את הערים הגדולות, האריס יכולה לקבל מיליוני קולות יותר ועדיין להפסיד. הילארי קלינטון חוותה זאת לפניה, והיא לא היחידה.
מפת האלקטורים היא כזו: בקופה ישנם 538. מכיוון שהתוצאות ב־43 מתוך חמישים המדינות בארה"ב צפויות מראש עקב הרכב דמוגרפי ברור (השיטה היא "המנצח – אפילו בקול אחד – לוקח את כל האלקטורים של המדינה") להאריס יש בכיס 226 אלקטורים ולטראמפ 219. עכשיו נכנסות לתמונה שבע המדינות המתנדנדות, שיכריעו את הבחירות עם 93 האלקטורים שלהן.
במטה האריס מקווים לשמר מהבחירות הקודמות ב־2020 את מה שמכונה "החומה הכחולה" בצפון המדינה. שלוש המדינות המתנדנדות פנסילבניה, ויסקונסין ומישיגן נוטות באופן די מדהים להצביע יחד כבר כמה עשורים, כלומר לאותו מועמד לנשיאות. ביידן ניצח בשלושתן באחוזים בודדים ב־2020, טראמפ ניצח בשלושתן באחוזים בודדים ב־2016, ואם האריס תצליח לשמר את שלושתן בצבע כחול – היא נשיאה עם 270 אלקטורים.
הערת הסתייגות לתסריט הזה: הוא נכון בהנחה שהמחוז השני של נברסקה (יוצא דופן בשיטה, לא נלאה אתכם בפרטים), אכן ילך להאריס שמובילה שם כרגע בכ־6 אחוז בסקרים. אם לא, זכייה בשלוש המדינות האלה תציב אותה על 269 אלקטורים, מצב שיכול להביא לתיקו בתוצאות הסופיות ולהעברת הבחירה בנשיא וסגנו לקונגרס. מצב כזה כבר אירע פעמיים בתולדות ארה"ב.
אם טראמפ מצליח להעביר אליו את החומה הכחולה, כפי שכבר עשה ב־2016, כאמור, הוא עדיין יצטרך לקושש שבעה אלקטורים נוספים. במקרה כזה סביר להניח שהוא יהיה נשיא, מכיוון שניצחון באחת משלוש המדינות הגדולות הבאות – צפון קרוליינה, ג'ורג'יה ואריזונה – מובטח לו כבר עכשיו כמעט בוודאות. לגבי הרביעית, נבדה, היא לבדה לא תספיק לו במקרה כזה מכיוון שיש באמתחתה רק שישה אלקטורים.
במקרה של פיצול החומה הכחולה, תסריט שבו תושבי שלוש המדינות בצפון לא מצביעים לאותו מועמד או אותה מועמדת, הדברים מסתבכים. אם טראמפ לוקח את פנסילבניה אבל מפסיד בוויסקונסין ומישיגן, הוא יכול לחפות על כך בניצחונות בג'ורג'יה וצפון קרוליינה, ולהשיג בכך את 270 האלקטורים הנכספים. זהו תסריט ריאלי בהחלט, מכיוון ששתי המדינות הדרומיות הללו סבלו בסוף ספטמבר האחרון מההוריקן "הלין", שגרם למאות אבדות בנפש ולנזק רב לרכוש. הגם שברור כי ממשל ביידן לא יכול לעצור בידיו הוריקנים, הציבור הפגוע נוטה להאשים את הממשל הקיים בצרות שמתרגשות עליו, וסביר להניח שגם ירצה להעניש אותו בקלפי. סיכוייו של טראמפ לזכות בשתי המדינות הללו עלו בחודש האחרון.
אם האריס מנצחת בפנסילבניה, לטראמפ כבר יהיה קשה יותר. כאמור, ניצחונות שלה גם בוויסקונסין ומישיגן יסגרו את הסיפור, אבל גם אם טראמפ ייקח את שתי המדינות הנ"ל, הוא עדיין יזדקק לניצחונות בשתיים או שלוש מדינות אחרות. במקרה כזה הוא יזדקק בנוסף גם לצפון קרוליינה וג'ורג'יה, או לפחות לאחת מהן בשילוב עם מדינה נוספת שאינה נבדה. אם יפסיד בשתיהן, מדינות "חגורת השמש" אריזונה ונבדה לא יספיקו לו.
כאמור – תיקו. הדבר היחיד שאפשר לנסות ולהעריך דרכו את התוצאה בסוף יום הבחירות (על אף שבקרב כה צמוד בכמה מדינות, כלל לא בטוח שתהיה תשובה ברורה בליל ה־5 בנובמבר) היא המומנטום. אחרי שעבר מצד לצד כמה פעמים בחודשים האחרונים, כרגע המומנטום נמצא בצד של טראמפ. זה אינו המומנטום שהיה לו אחרי ניסיון ההתנקשות, והוא גם לא דומה למומנטום שהיה להאריס אחרי העימות הנשיאותי. זהו מומנטום מתון, אבל חשוב מאוד. אם לא יקרה משהו דרמטי בשבועיים האלה (וכאן גם נכנסת הנקודה הישראלית והחלטת נתניהו אם לתקוף באיראן או לא לפני הבחירות, ומה תהיה ההשפעה של מתקפה כזו על הבוחרים האמריקנים), אין סיבה לחשוב שהמומנטום הזה יתפוגג. האריס "זוכה" לכתף קרה מצד הנשיא ביידן, שבאופן מאוד אמריקני ומנומס מוכיח שהוא לא יתאבל אם סגניתו – שאותה הוא רואה כאחת מאלה שדחפו אותו מתחת לגלגלי האוטובוס ודחקו בו לפרוש – תפסיד בבחירות. בנוסף, היא סופגת לעג על סגנונה גם מתוכניות סאטירה ליברליות להפליא כמו "סטרדיי נייט לייב", ולא מצליחה למצב מספיק את האופי הנשיאותי שהיא כה זקוקה לו כדי להיבחר ולהיות האישה הראשונה שעומדת בראש המעצמה החזקה בעולם. טראמפ מצידו צריך פשוט להמשיך את הקמפיין הרגוע – יחסית לעצמו – שהוא וצוותו מנהלים בחודש האחרון. האם יצליח? האם זה יספיק ברגע האמת? נראה שרק ביום הבחירות עצמו, אולי לפי אורך התורים בקלפיות בפרברי פילדלפיה, נוכל להתחיל לנחש.
