יומיים לפני החתונה שלי התקשר אליי אחד החברים שלי ואמר שהוא לא יוכל להגיע. צו 8. השלישי שלו בשנה האחרונה. לאחר כמה ימים הצוות של מכר אחר, שהוקפץ חזרה לצבא באמצע החתונה, נתקל בחוליה של כוח רדואן בלבנון. המפקד הישיר שלו וחייל אחר נהרגו, ולוחמים אחרים נפצעו. מהלוויית המפקד הוא חזר לבסיס. אין ברירה, אמרו לו, צריכים כל חייל כל הזמן.
אלה לא מקרים בודדים. בפברואר השנה הצהיר צה״ל על מחסור של לפחות 7,000 חיילים סדירים, ובאוגוסט הוא החזיר לשירות כ־15 אלף אנשי מילואים שכבר קיבלו פטור בעבר. הצעדים הללו לא נולדו בריק אלא בעקבות יותר משנה של מלחמה עצימה בשלל חזיתות – מעזה, דרך יהודה ושומרון, לבנון, סוריה ועיראק, ועד תימן – תוך ניהול קרב מוחות וטילים מול איראן, המובילה את המתקפה הרב חזיתית. לצד כל החזיתות הללו, פיגועים בערי ישראל הפכו לדבר שבשגרה בחודשים האחרונים – מיפו ועד חדרה. את הטילים לא יירטו פיות טובות ואת המחבלים לא ינטרלו גמדים. ישראל וצה״ל צריכים עוד חיילים.
חברי ממשלת הימין מלא־מלא שמימינה רק הקיר, מבינים היטב את חשיבות הניצחון וקוראים לא רק להרחיב את הלחימה בחזיתות עזה ולבנון אלא להכות ישירות את מתקני הגרעין באיראן. הם גם יוצאים בחריפות נגד בכירי הצבא בהווה ובעבר שהפכו אותו לצבא קטן וחכם, ובכך גזרו עלינו למתוח את היריעה עד שהיא כל כך דקה שבחלק מהמקומות היא נקרעת.
הם צודקים. אנחנו חייבים לנצח, אין לנו ברירה אחרת, אבל כמו שכל צוער צעיר בבה״ד אחת יודע, לא באים עם בעיה בלי פתרון. מי יבצע את כל המשימות המסוכנות הללו? מי יכבוש רגלית את ביירות? מי יטוס מעל משהאד? לזה כבר אין להם פתרון. חמור מכך, הממשלה הנוכחית בדרך לקדם חוק שלא רק שלא יפתור את מצוקת כוח האדם שצה״ל מתמודד איתה כעת, אלא רק יחמיר אותו וינציח את המצב לדורי דורות.
בתחילת המלחמה היה נדמה שמשהו השתנה בחברה החרדית, שמבינה שהמצב הנוכחי לא יכול להימשך. התרגשתי עד דמעות, ללא טיפת ציניות, לראות חרדים בני שלושים וארבעים מתגייסים למילואים, ביניהם גם קרוביהם של נבחרי ציבור חרדים. הייתי משוכנעת שזה תחילתו של שינוי אמיתי בחברה. התבדיתי. לא רק שהמוני צעירים חרדים לא נהרו ללשכות הגיוס, לפני מספר ימים, איים השר יצחק גולדקנופף שאם לא יעבור חוק הגיוס, מפלגתו תצביע נגד התקציב ובכך תפיל את הממשלה. ראש הממשלה בנימין נתניהו מיהר להבהיר שהוא עובד על חוק שיהיה מקובל על הסיעות החרדיות, משמע יאפשר להם להמשיך שלא לשרת. שוב, נראה ששרידות הממשלה תגבור על ההזדמנות לשינוי היסטורי נדרש.
בשנת תשפ״ד מנתה האוכלוסייה החרדית כ־1.25 מיליון נפשות, והיא גְדלה בכארבעה אחוזים בשנה, לעומת שני אחוזים באוכלוסייה הכללית. האוכלוסייה הערבית מונה מעל 2 מיליון אזרחים. כבר כיום, כשליש מאוכלוסיית ישראל פטורה מגיוס, וזאת בלי להזכיר את הקלות שבה יכולים לקבל חיילים חילונים או סרוגים פטור משירות. יתרה מכך, פחות מ־69 אחוזים מהגברים ו־55 אחוזים מהנשים חייבי הגיוס מתגייסים.
במצב כזה, מדינת ישראל תתקשה מאוד להמשיך להגן על עצמה לאורך זמן, שלא לדבר על צבירת הישגים משמעותיים וחיזוק הביטחון. ההישגים המדהימים שהושגו עד כה התקיימו בזכות קבוצה לא גדולה של אנשים שמתייצבים שוב ושוב ושוב למילואים. גם הם מותשים, ורחמנא ליצלן, רוצים לחזור למשפחתם ולעבודה שלהם, שכן לא בחרו להיות אנשי קבע.
אולם מעבר לשיקולים המעשיים, ישנו צד מוסרי. כבר שנה אנחנו מתפעמים מהערבות ההדדית בין חלקי האוכלוסייה, אך זו לא יכולה להמשיך להיות ערבות של טוב לב בלבד. כשהמדינה בטוחה, כל אזרחי ישראל מרוויחים, ואין שום תירוץ לכך שרק חלק מהאוכלוסייה יתרום את חלקו למאמץ שכולו עניין של פיקוח נפש.
