ה"בום" שנשמע השבוע בירושלים לא היה קשור למלחמה, ולא הייתה לפניו התרעה של פיקוד העורף, אבל הוא בהחלט הרעיד בניין אחד ברחוב צלאח א־דין בעיר. פסק דין שעליו חתומים השופטים נועם סולברג, גילה כנפי־שטייניץ וחאלד כבוב, נעץ סיכה בבלון היוהרה הבלתי נתפסת ששולטת במסדרונות הייעוץ המשפטי לממשלה, בהובלת עו"ד גלי בהרב־מיארה, כשלצידה הפעם גם המשנה שלה – עו"ד גיל לימון.
הנושא עצמו, צריך לומר, לא באמת חשוב. שר התקשורת שלמה קרעי רצה בסך הכול למנות את אחת מחברי מליאת הרשות השנייה, ד"ר אודליה מינס, לתפקיד ממלאת מקום זמנית של יו"ר הרשות. לא צעד דרמטי. אך אז התברר, ולא לראשונה, שמבחינת היועצת המשפטית לממשלה כל סיבה – שולית ככל שתהיה – היא עילה למלחמת חורמה בהחלטות שרי הממשלה.
בקצרה: עו"ד גיל לימון ובהרב־מיארה סברו שעל פי לשון חוק מסוים, המינוי לא עומד בקריטריונים הנדרשים, ומנגד חוות דעת משפטית שהציג השר קרעי הראתה שחוק אחר קובע שהמינוי כשר לחלוטין. לכאורה מחלוקת בפרשנות החוק, שגם ברמה אובייקטיבית לכל הפחות יכול לשאת את שני הכיוונים.
אלא שההיבריס ביועמ"שיה לא יכול לשאת את האפשרות שהצדק המוחלט לא שוכן אצלם ואצלם בלבד. וכך, בהרב־מיארה לא רק קבעה שהמינוי של מינס איננו חוקי, אלא שלאחר שהוגשה עתירה לבג"ץ, כצפוי, היא החליטה שחוסר החוקיות בוטה כל כך, עד שעמדתו המשפטית של שר התקשורת כלל לא תיוצג בבית המשפט. צריך להדגיש, לא רק שהיועצת המשפטית לממשלה סירבה לייצג את קרעי בעצמה, אלא שהיא גם אסרה עליו לקחת עו"ד אחר שיציג את עמדתו, שכאמור נשענה על פרשנות החוק. מתברר שמבחינת בהרב־מיארה, כך מתברר, בבית המשפט צריכה להישמע רק דעה אחת – דעתה שלה. לצערה של בהרב־מיארה, מינס, שלא כפופה לה, החליטה לקחת ייצוג עצמי, כך שלבסוף נשמעה עוד דעה והעותרים לא שיחקו מול שער ריק.
פסק הדין שפורסם ביום שני בערב לא רק דחה את העתירה נגד המינוי, אלא הצביע על כך שכל התנהלות היועמ"שית הייתה הזויה מתחילתה עד סופה. שלושת השופטים, כתבו כי דווקא פרשנות החוק של אנשי קרעי היא הנכונה. השופט סולברג אף התייחס להחלטה של בהרב־מיארה שלא לאפשר לקרעי ייצוג, ואם לתרגם את דבריו מלשון משפטית עדינה לעברית מדוברת, הוא קבע שמדובר בצעד מופרך וחסר בסיס עם נגיעות של צביעות. יוצא שהשר קרעי נאלץ לבזבז זמן ואנרגיה כדי לקדם החלטה שאין בה שום בעיה חוקית.
שוב: בכל הכבוד לרשות השנייה, השאלה מי תהיה ממלאת מקום היו"ר, לא כזו חשובה. הבעיה היא שפעם אחר פעם בהרב־מיארה ואנשיה יוצאים לקמפיינים שתוקעים מקלות בגלגלי הממשלה. בהארכת גיל המילואים ושירות החובה, בחוק הגיוס, במינוי נציב המדינה, בשאלת הקמת ועדת חקירה ממלכתית – שוב ושוב בהרב־מיארה ועוזריה טוענים ל"מניעה משפטית". חוות הדעת שיוצאות מלשכת היועמ"שית נפוחות מחשיבות עצמית, ולא פעם מערבות שיקולים לא רלוונטיים ולא משפטיים, שככל הנראה נובעים מדעותיהם הפוליטיות ומעמדה אנטי־ממשלתית באופן כללי. באמצע מלחמה, ראש הממשלה והשרים נאלצים להיאבק בייעוץ המשפטי, תחת להסתייע בו.
נתניהו והממשלה לא יכולים לפטר את גלי בהרב־מיארה, שכן צעד כזה עלול לעורר גלי סערה פוליטית־תקשורתית עצומים, שלאחריהם בסיכוי סביר בג"ץ יתקע את המהלך למשך תקופה שאי אפשר להעריך את אורכה, ולבסוף גם יפסול אותו, כנראה. כל זה בינתיים יצריך תשומות וקשב ממשלתי שנדרשים לניהול המלחמה, התקציב ושלל עניינים בוערים ודחופים.
הכדור, אם כך, מונח לפתחה של הגברת גלי ברהב־מיארה. החלטת בג"ץ הראתה שרמתה המשפטית לא גבוהה, עד כדי כך שאפילו בפרשנות לחוק פשוט היא ואנשיה טעו. מה יעשה אדם שמצא את עצמו מכהן בתפקיד שגדול על מידותיו בעת גורלית לעם ישראל ומפריע במקום לעזור? האם יש ביועמ"שית היכולת להבין את הסיטואציה? ואם כן, האם יהיה לה את האומץ וההגינות כדי לקום ולפרוש?
