במצב נורמלי, כשתועים בדרך, חישוב מסלול מחדש מחייב חזרה לנקודה המוכרת האחרונה, וממנה תיקון הניווט. אולם במצב שבו ישראל נתונה כבר שנה, חישוב מסלול מחדש מחייב את החלפת המפה. לא מעט האנשים הממשיכים לדבר בדיוק במושגים ששימשו אותנו עד שמיני עצרת אשתקד, מלמדים שעקרון יסוד זה, המוכר מאז המאה ה־16 במונח "מהפכה קורפניקאית", לא הופנם.
מפת המושגים ששימשה את רוב הישראלים נשענה על "פירמידת הצרכים של מאסלו", שהתבססה על הנחת היסוד ש"כולנו בני אדם". פירמידה זו מניחה שישנם צרכים אוניברסליים, שבבסיסם נמצא הביטחון הקיומי, והם חשובים יותר מזהות, שייכות וכבוד. מכאן הסיק השמאל הישראלי את היתכנות ה"שלום של אמיצים" החותר ל"מזרח תיכון חדש", והימין הסיק את היתכנות ,השלום הכלכלי", שבמסגרתו יוכלו אויבינו להמשיך עם רטוריקת השנאה שלהם, כשבפועל מזוודות הדולרים יכתיבו שקט יחסי.
המפעל הציוני ניווט את דרכו על פי מפה זו יותר ממאה שנים. היא עמדה בבסיס "קיר הברזל" של זאב ז'בוטינסקי, ובבסיס הסכמת ההנהגה הציונית לכל תוכניות החלוקה. מאוחר יותר המפה הזו שימשה לשלום עם מצרים וכמובן לגולת הכותרת: המעבר ממאסלו לאוסלו. הסכם "השלום" עם מצרים, כמו הסכמי אוסלו ודומיו (חברון, 1701, ההסכם הימי) – התבססו כולם על "ההיגיון הווסטפאלי": הדדיות הסכמית המכוונת לשימור השלום לצורך שגשוג, תוך מאמץ להימנעות משימוש באלימות כדרך לפתרון סכסוכים. תפיסה זו בקושי מחזיקה מעמד באירופה, וזרותה המוחלטת למזרח התיכון היא מעבר לכל ויכוח.
אלא שזה כוחה של מפת מושגים: את כישלונות הניווט החוזרים ונשנים הסבירו לעצמם רוב הישראלים בפרשנות כזו או אחרת למפה, שבהמשך לעקרון פירמידת הצרכים, יצרה סימטריה בין לאומיות יהודית לפלסטינית, ייחסה חשיבות עליונה לדעת הקהל העולמית, וייחסה לקווים (ירוקים) וליישובים (סרוגים) כוח מאגי בענייני מלחמה ושלום.
7 באוקטובר מחייב מפת מושגים חדשה. בלעדיה, לא רק נמשיך במסלול ניווט מוטעה אלא ניפול לתהום. יש לומר באופן חד־משמעי: מאסלו טעה. בני אדם הם קודם כול בני אדם, אך צידוק קיומם שונה ולעתים אף מנוגד בתכלית. כפי שמנסחים זאת אויבינו: "אנחנו אוהבים את המוות יותר משהיהודים אוהבים את החיים". עיקרון זה הוא היפוך גמור לרוח מאסלו ולעקרון הווסטפאלי, ומסביר היטב את ההצלחה הישראלית לעומת הכישלון הערבי. הוא גם הסבר העומק לניתוח המדיני המושכח של יגאל אלון שהוצג בשנות ה־50', שלפיו אין סימטריה בין ישראל למדינות ערב – לא במשאבי הטבע, לא ביכולת הספיגה האזרחית, לא ביחס בין השלטון לאזרחיו, וחשוב מכול – בכוונות כלפי השכנים: הושטת יד לשלום של שגשוג מצידה של ישראל מול הרמת יד של חבלה והרס כנגדה מצד כל מדינות ערב.
לא הייתה ואין סימטריה, גם מצד המדינות שחתמו עמנו על הסכמי שלום. כשנשיא ותיק של שותפה בכירה בנאט"ו מגדיר את ישראל מדינת טרור ואת חמאס ארגון המגן על האינטרסים של האסלאם, נראה שהדברים ברורים.
מקור הסכסוך כאן הוא סירובם של הערבים לקיום ריבונות יהודית במרחב הערבי, וממילא נסיגה לקו הירוק היא מתכון להתאבדות קולקטיבית. רק בזכות היישוב היהודי הצפוף ביו"ש נחסך מתושבי רעננה ועוטף־נתניה גורלם של מתנחלי מערב הנגב. הדרך היחידה לשלום עוברת בשינוי תודעתי בתרבות הפלסטינית, בעוד תהליך מדיני מחייב הותרת האפשרות הצבאית. לצירוף "תהליך מדיני" אין תוכן גזור מראש, ומבחנו איננו בטקס בשטוקהולם אלא בקבלה עקרונית ומעשית של ריבונות יהודית בארצו של העם היהודי. מפה המבוססת על עיקרון של "שלום תמורת שלום" מייתרת כל דיון על התיישבות וקווים ירוקים, ומחייבת את המסקנה שיש מצבים שבהם רק מלחמה היא "תהליך מדיני" הראוי לשמו, שכן כפי שלימדונו כל האירועים מאז 7 באוקטובר, תנאי שאין בלתו לשלום הוא מיגור מוחלט או קרוב למוחלט של גורמים צבאיים־מדיניים־אמוניים שמכריזים זה עשרות שנים על נחישותם לחסל את "הישות הציונית".
