בתוך שבוע אחד בלבד, בין כסה לעשור, נחתו בוואטסאפ שלי שלוש מודעות דרושים מסוג חדש. לא היה מדובר במעסיקים שמחפשים עובדים, אלא בפלוגות מילואים, שתיים מחיל השריון ואחת מחיל הרגלים, שמחפשות חיילים. הם לא חיפשו בעלי תפקידים ספציפיים, כאלו הדורשים התמחות מיוחדת, אלא פשוט לוחמים.
נכון, כבר בראשית המלחמה יחידות מילואים פעלו לאיתור מצטרפים לצורך מילוי השורות, אך החיפוש הנוכחי הוא שונה. עוד ועוד יחידות נקלעות למצוקת כוח אדם, כי אנשיהן פשוט לא מצליחים לעמוד בעומס. מי ששירתו למעלה מ־200, ולעיתים קרוב ל־300 ימים בשנה, מתקשים להמשיך לשאת בנטל, והשורות מתחילות להידלדל. התופעה החלה לתת את אותותיה כבר בקיץ, אך החמירה מאז החל מבצע "חיצי הצפון". יחידות מילואים שחלקן טרם הספיק להתאושש מהמשימות הקודמות, גויסו מחדש, לעיתים בלי תאריך שחרור ברור, והדבר נותן את אותותיו.
הגל הנוכחי של גיוס המילואים הנרחב מחייב את צה"ל בפרט, ואת מדינת ישראל בכלל, לחשיבה מחודשת על מודל המילואים. הגיעה העת לבחון מחדש את כל הנחות היסוד שעליהן בנוי השירות, ועוד יותר מכך את מודל התגמול הנוכחי. שני אלו פשוט לא מתאימים להתמודדות עם המציאות שמתהווה לנגד עינינו.
כל עוד נדמה היה שמדובר במשבר קצר שיחלוף, ניתן היה להסתפק בפתרונות של טלאי על טלאי. מרגע שהתברר שגם בחלוף שנה לא חזר מודל המילואים לשום דבר שמזכיר שגרה, אין מנוס מרפורמה מוחלטת. הקושי בעריכת שינוי כזה בעיצומה של לחימה אינטנסיבית בכל החזיתות, הוא ברור, אך אין מנוס ממנו. אחרת, וזו הסכנה העצומה האורבת מעבר לפינה, המערך כולו עלול להתמוטט, כפי שמתחילים להעיד הסימנים המקדימים.
ראשית יש לסמן את היחידות ואת המשרתים השונים לפי רמת העומס המוטלת עליהם, ולפי מידת הפגיעה בשגרת החיים. לא הרי מי שמשרת ביחידה עורפית בעלת אופי פתוח, ישן מרבית השבוע בבית, ומסוגל לשלב שירות מילואים עם חיי משפחה ועבודה במשרה מלאה או חלקית, כמי שמשרת בעזה, לבנון או יהודה ושומרון, ובקושי רואה את הבית, ודאי שלא את העבודה. באותו אופן יש להבחין בין מי ששירת בשנה האחרונה 100 ואפילו 160 יום, ובין לוחמים ותומכי לחימה שכבר חצו את רף 250 ימי המילואים בתוך שנה. כדי שניתן יהיה לספק את המענה הדרוש בתוך מסגרת תקציבית נסבלת, כל יחידה, אולי אפילו כל חייל, צריכים להיות מדורגים בסולם הפגיעה, ולקבל את היחס המתאים.
מעבר לכך, יש לאפיין את החיילים לפי עיסוקם האזרחי, ולהתאים לכל אוכלוסייה את המענים הנדרשים לה, ברמת הפרט והקבוצה. צורכיהם של הסטודנטים שונים משל עובדים שכירים, והשכירים זקוקים למענים שונים מאלו שזקוקים להם העצמאים, בעלי העסקים. על כל אלו יש להוסיף את המצב האישי: נשואים, רווקים, גרושים, הורים לילדים קטנים או גדולים יותר, כל קבוצה וההתמודדויות שלה. עברנו את השלב שבו ניתן היה להעניק מענקי משפחה אחידים, או החזר אחיד לטיפול כלשהו, יהיה אשר יהיה, ולקוות שבכך ניתן מענה מקיף ושלם. כל המענים הללו יעלו למדינת ישראל המון כסף, אבל האלטרנטיבה, קריסת מערך המילואים, תעלה לביטחון הלאומי הרבה יותר.
לצד כל אלו, צה"ל חייב לחזור לנהל בזהירות את המשאב שנקרא ימי מילואים, ולהפסיק להתייחס למערך המילואים כאל מאגר בלתי נדלה של כוח אדם לכל משימה. אגף כוח האדם חייב לעשות את כל הדרוש כדי להגדיל באופן ניכר את מספר המשרתים בתפקידים בעומס גבוה, כדי להקל את הנטל על אלה שתכף כקורסים. אחרת, אנחנו עלולים להגיע מהר מכפי שנדמה ליום המסוכן שבו מפקדי חטיבות מילואים ייאלצו להודיע למטכ"ל שאין להם את כוח האדם הדרוש לביצוע המשימות המוטלות עליהם. אין מנוס מלאזור עוז לתמורה מהירה ודרמטית כדי להציל את המילואימניקים מקריסה, להציל את צה"ל.
