בשבועות האחרונים מתפרסמת בתקשורת הציונית־דתית מודעה המבקשת לציין מאה שנים ל"תורת הציונות הדתית". המודעה, בחסות עיריית ירושלים, מבקשת להזמין את הציבור לשלל שיעורים, הרצאות וסיורים המציינים את התאריך החגיגי. מי שמכיר קצת את ההיסטוריה המגזרית אמור להתבונן במודעה הזו בפליאה: כידוע, הציונות הדתית הופיעה על במת ההיסטוריה עם ייסוד "המזרחי", בשנת 1902. כלומר, שהשנה מלאו לציונות הדתית 122 שנה ולא מאה.
אולם, המודעה מדברת לא על "הציונות הדתית" אלא על "תורת הציונות הדתית". למושג הזה יכולים להיות שני פירושים שונים: או שהכוונה היא לתפיסת עולמה של הציונות הדתית או שהכוונה לאגף התורני שלה. אלא ששני הפירושים גם יחד הם פירושים בעיתיים. הפירוש הראשון בוודאי אינו היגיוני: הרי שום תנועה רעיונית לא באה לעולם בלי שהיא פורשת בפני הציבור תפיסת עולם ומצע רעיוני, כך שתפיסת עולמה של הציונות הדתית בוודאי ירדה לעולם עם התנועה עצמה. אבל גם הפירוש השני אינו מתקבל על הדעת. הרי מייסדה של תנועת המזרחי, הרב יצחק יעקב ריינס, היה בעצמו תלמיד־חכם גדול שכתב ספרי הגות תורניים שהציגו את תורת הציונות הדתית כפי שהבין אותה. אם כך, גם "תורת הציונות הדתית" לא באה לעולם רק לפני 100 שנה.
מהו אותו מאורע מסתורי שלפי מנסחי המודעה אמור לגרום לנו לציין 100 שנה לתורת הציונות הדתית דווקא השנה? הדגש המופיע במודעות על תמונתו ודמותו של הראי"ה קוק זצ"ל מסגירים בקלות את התשובה. מדובר בציון 100 שנה להקמת ישיבת "מרכז הרב", שהוקמה בשנת תרפ"ד (1924).
אלא שהפתרון הזה עצמו מעלה מיד שתי תהיות חדשות: הראשונה, מדוע לא לומר במפורש שמדובר בציון 100 שנה לישיבת מרכז הרב? הרי ללא ספק מדובר בישיבה חשובה, שהשפיעה רבות על תהליכים שונים בציונות הדתית, וציון 100 שנים להיווסדה הוא בוודאי אירוע ראוי. התשובה אף היא ברורה, אבל מאכזבת מאוד: מרכז הרב היא אכן ישיבה חשובה, אבל העולם התורני של הציונות הדתית מכיל כידוע גם בתי מדרש אחרים: בית המדרש של ישיבת "הר עציון" ובנותיה; בית המדרש של הקיבוץ הדתי; בתי המדרש המדגישים את היסוד החסידי, ועוד. מסגור חגיגות המאה של ישיבת מרכז הרב כחגיגות כלל עולם התורה הציוני־דתי נועד אפוא לעשות לעולם התורה הזה מה שעשה בצלאל סמוטריץ' לציונות הדתית כולה: מיתוג תפיסת העולם של בית מדרש מסוים בתוך הציונות הדתית כזהה עם כלל הציבור הגדול, החשוב והמגוון הזה.
התהייה השנייה מציקה לא פחות. דווקא מיתוגם של הראי"ה קוק ושל ישיבת מרכז הרב הוא בעייתי במיוחד. הרי הרב קוק עצמו לא הצטרף מעולם לא לתנועה הציונית ולא לתנועת המזרחי. אדרבה, הוא פעל להקים תנועה חלופית בשם "דגל ירושלים", שביקרה את ניסיון התנועה הציונית להיות תנועה לאומית כללית, שיש בה חברים דתיים אבל אינה מבוססת על עקרונות דתיים. מבחינת הרב קוק, תחייתה של הלאומיות היהודית שלא על בסיס דתי היא החמצה נוראה, שאומנם נתנה לה לגיטימציה מתוך הבנה שהיא לא יכולה הייתה לקרות אחרת, אבל האמין ושאף לכך שהיא תחזור בבוא היום לשורשיה הדתיים.
יתר על כן, הרב קוק התעמת עם אנשי המזרחי בכמה הכרעות מרכזיות, והגדולה והבולטת שבהן הייתה התנגדותו להכללת נשים בפעילות הלאומית הפוליטית – לא כנבחרות ולא כבוחרות. לו היה חי כיום, היה ודאי נעשה מנהיגו של הזרם החרד"לי בציונות הדתית (כפי שהוא גם במותו). יש, כידוע, מי שטוענים שהחרד"לות לא ראויה כלל להיחשב כחלק מהציונות הדתית. בעיניי זו טעות. לא ראוי לנקוט כלפי החרד"לות את אותה הדרה שחלקים מתוכה נוקטים כלפי זרמים ציונים־דתיים אחרים. מדובר בזרם חשוב, אבל כזה שאיננו משקף את כלל הציונות הדתית, וגם לא את כלל האגף התורני שלה.
אמת בפרסום הוא כלל שאמור לחייב את כל המפרסמים, וודאי את שומרי המצוות שבהם. המודעות המציינות 100 שנים לתורת הציונות הדתית אינן עומדות בכלל הבסיסי הזה. הן מנסות לנכס את כלל הציונות הדתית תחת קורת הגג של בית מדרש חשוב אחד. לא כך אמורה להיראות תורת הציונות הדתית.
