ההודעה האמריקנית, לפיה לישראל מוקצבים 30 ימים כדי לפתור את המשבר ההומניטרי ברצועה, ולא – תיתכן הגבלה על החימושים שמגיעים לכאן, אינה מפתיעה, ומזכירה את ההתנהלות האמריקנית כמעט מרגע תחילת המלחמה. רבים טוענים כי מדובר פשוט בעניין של זמן – אנחנו נלחמים שנה, ולאמריקנים נמאס. שום ממשל אחר לא היה מגבה אותנו שנה.
אז בואו נדבר על מה שקרה בשנה הזו עם הממשל האמריקני, ויותר מזה, בואו נדבר על איך הגענו למצב שזה המקום שבו אנחנו נמצאים אחרי שנה, ואיך קשורים לזה האמריקנים.
כבר בתחילת נובמבר, פחות מחודש אחרי ה-7.10, התחילו הלחצים מוושינגטון שדרשו מישראל לאפשר הכנסת נפט לעזה. במקביל לדיווחים מתוך הרצועה על צפי לסיום הסולר בתוך מספר ימים, שהכרחי לשרידותם של מחבלי חמאס במנהרות, ישראל מצאה את עצמה מחדשת את האספקה. בתחילת דצמבר האמריקנים דרשו וקיבלו את הכפלת הכמות. בתחילת ינואר הם לחצו על פתיחת מעבר ארז לסחורות, ומאותו הרגע, כל איום על שרידותו הפיזית והכלכלית של חמאס, שמרוויח הון מהסחורה שנכנסת, ירד מהפרק. בנוסף, ישראל מצאה את עצמה מקדישה משאבים וכוח אדם כדי לאבטח מזח אמריקני כושל שהורכב מ-100% יח"צ ומעט מאוד הנדסה, כדי לגרום לאמריקנים להרפות. כשישראלים ניסו למחות כנגד האספקה לאויב בשעת מלחמה, בזמן שחטופים ישראלים מוחזקים בידי חמאס, הם מצאו את עצמם תחת סנקציות אישיות של האמריקאים.
את החודשים פברואר ועד מאי הקדישו בממשל ביידן ללחוץ על ישראל שלא להמשיך את המלחמה ליעד המתבקש הבא שלה – רפיח. האמריקנים עשו מצדם הכל, אבל הכל, כדי שהכניסה לא תתקיים. משלחות נסעו הלוך ושוב כדי לשכנע בתוכניות המבצע, ישראל הבהירה שוב ושוב שללא רפיח וציר פילדלפי לא ניתן יהיה לקדם את מטרות המלחמה, אך לשווא. האמריקנים לחצו ולחצו, עד כדי הטלת אמברגו שהוסר באופן חלקי רק אחרי שישראל בחרה להתעמת מולם בעניינו באופן פומבי. בין לבין, בממשל לחצו על ישראל להפסיק את האש כמעט לחלוטין, קל וחומר את התמרון, בחודש מרץ – חודש הרמדאן, מתוך מחווה לחמאס, שלא מאוד התרשם.
בסופו של דבר, הקיפאון נשבר רק לאחר הונאה ישראלית – הכרזה על "מבצע מוגבל" במזרח רפיח, שבאורח פלא הסתיים בחוף הים, וקטע את מסכת הלחצים בנושא הכניסה לרפיח, שהפכה כמעט מיד למסכת לחצים לעזוב את העיר (ואת ציר פילדלפי), בהסכם.
בחזית הצפון זכינו לקבל את נאום ה-"Don't" המפורסם, שהתברר מהר מאוד כאיום על ישראל בלבד. חיזבאללה לא עצר את התקפותיו לרגע, ולמרות איום ישיר מוושינגטון נאלץ להתמודד לא עם פעולה צבאית אמריקנית, אלא אך ורק עם שליח עקשן שניסה להשיג תחת אש הסכם שלא שווה את הנייר שעליו נכתב. ישראל, לעומתו, נאלצה להתמודד עם הגבלת חימושים ועם לחצים מפורשים יותר או פחות שלא לפתוח חזית צפונית.
אחרי עשרה חודשים של ירי מצפון, חבלי ארץ מפונים וילדים טבוחים במגרש כדורגל, לישראל נמאס, והיא חיסלה את רמטכ"ל חיזבאללה, חיסול שזיכה את ראש ממשלת ישראל בשיחת גידופים נשיאותית מראש מעצמה שגם מאות מחייליו נטבחו בידי אותו אדם. כשלא קיבלו עדכון מראש על מבצע הביפרים ועל חיסול נסראללה האמריקאים זעמו, וכשקיבלו עדכון על פעולה קרקעית מתקרבת, הדליפו את מועדה בפני כל העולם.
אחרי גיבוי של כמה ימים, בממשל ביידן חזרו למנוע מישראל להצליח יותר מדי, והחלו להפעיל לחץ כדי להפסיק את התקיפות בביירות, ובאופן כללי להפחית את הלחץ על חיזבאללה. הארגון השיעי, שהיה על הקרשים רק לפני כמה שבועות, וללא שליטה ובקרה אפקטיבית, אמר תודה, והחל לשקם את יכולותיו, כפי שמרגיש כל אזרח ישראלי בריצות שלו לממ"ד בימים האחרונים.
ואם הזכרנו את איראן – גם האיראנים זכו לנאום Don't. גם הם הגיבו אליו כמו חיזבאללה – במשיכת כתפיים ומטח על ישראל. כשישראל עמדה להגיב, טלפון נזעם מהבית הלבן הפחית את התגובה לתקיפה סמלית בלבד. המחיר ששילמו האיראנים אל מול האמריקנים שמילתם הופרה לא הגיע עד היום.
גם אחרי מתקפת טילים שניה של חיזבאללה מפגינה וושינגטון את מחויבותה לרסן את ישראל, הרבה יותר מאת מחויבותם אליה כבעלת ברית. על ישראל נאסר במפגיע לגבות שום מחיר כואב מדי מהמשטר הדיקטטורי השיעי, וסיוע אמריקני מתבטא שוב בהגנה בלבד, תוך מיתון כל צעד ישראלי. מתוך אותה תפיסה שאם תמותן התגובה הישראלית, תתרחש באופן קסום דה-אסקלציה שתכבה את האש באזור.
כן, המלחמה נמשכת שנה. כן, ארה"ב מספקת לישראל גיבוי חיוני במלחמה הזאת, בכסף, בדיפלומטיה, בחימוש ובהגנה, ולא ניתן להתעלם מכך. אך בכל נקודת הכרעה במלחמה ממשל ביידן התערב כדי למתן את ישראל ולהאריך את המלחמה. למה אנחנו נלחמים כבר שנה? קודם כל, כי סוג המלחמה לא מאפשר חתירה מהירה לסיום, אבל מעבר לכך, גם בגלל התנהלות הבית הלבן, שבכל נקודת הכרעה דחה או מיתן את הפעולה הישראלית, ולעיתים גם וגם.
ארצות הברית נחושה למנוע מישראל להפסיד, אבל במידה זהה היא לא נותנת לישראל לנצח. ההתנהלות הזאת מתרחשת כמעט מיומה הראשון של המלחמה, והיא התנהלות שלא מצופה מבעלת ברית. ישראל זקוקה לחימוש וזקוקה לכסף, נכון. אבל יותר מכל היא זקוקה לבעלת ברית שמגבה אותה, כשהיא יוצאת למלחמה מול מי שביצע בה יום של שואה, מי שתכנן לה שואה גדולה אף יותר, ונגד מי שמנהלת מרחוק את זרועות הרצח והצהירה שלא תעצור עד להשמדת ישראל.
חוסר היכולת בישראל לזהות את השערורייתיות שבהתנהלות הזו, מתוך שילוב של סגידה ורפיסות, הוא כבר פתולוגי. אין לנו אמריקה אחרת. אין לנו בעלת ברית אחרת. ואין לנו ברירה אלא להודות בזה שבעלת הברית הזאת מתנהלת מולנו – בזמן שאנחנו נלחמים מול כוחות שהאויב שלהם הוא העולם המערבי כולו – באופן הכי לא הוגן שיכול להיות.
