אסון הכטב"ם בבסיס האימונים החטיבתי של גולני טלטל באופן מיוחד את הציבור הישראלי. אולי זו הפגיעה המדויקת בבסיס עורפי במרכז הארץ, אולי ההפתעה מההישג המבצעי של חיזבאללה אחרי שרשרת מהלומות שספג. אולי גם משוום שהנופלים הם טירונים צעירים, בני 19, שהתגייסו לצה"ל הרבה אחרי פתיחת המערכה וכבר נספרים בין חללי המלחמה. חלקם, אגב, היו בכלל בשנת שירות שקוצרה בגלל המחסור בידיים אוחזות בנשק.
ביום שבו הם הובאו למנוחות פורסם ריאיון החג של אריה דרעי בביטאון "הדרך" של ש"ס. דרעי צופה שם חוק פטור מגיוס לבני הישיבות מעבר לפינה.
ספק אם זו תחזית פוליטית מפוכחת או הבטחת חג לבייס. בש"ס היה מי שניסה להסביר את העיתוי האומלל בכך שהריאיון עצמו התקיים שבוע קודם, ורק ירד לדפוס ערב החג.
האמת היא שזה לא משנה: הרי גם ביום נפילת הלוחמים דרעי נשאר איתן בדעתו זו, וגם ביום הריאיון התנהלה מלחמה בחוץ.
הפגיעה המדויקת והקטלנית בבסיס גולני הזכירה, אחרי אופוריה של כמה שבועות, שגם אחרי המכות שחיזבאללה ספג, עדיין ניצב בפנינו אויב מר ומתוחכם. כוחותינו חשפו את התשתיות שלו באזור הגבול, אבל בעומק המדינה הוא עדיין מבוצר היטב. גם בהיקף ובאיכות שיגורי הרקטות נרשמה התאוששות מסוימת ביכולותיו של הארגון, שמנסה להשתקם אחרי ההלם מפיצוץ הביפרים ושרשרת החיסולים בדאחייה.
נכון, גם כעת נפח האש עדיין נמצא הרבה מתחת לסף תרחישי האימים שאליהם נערכו נפשית וביטחונית בצמרת הישראלית, אבל אפילו את המצב הזה – שבו שליש מהמדינה נמצא תחת אש – לא ניתן יהיה לנרמל לאורך זמן. המערכה בלבנון לא תוכל להיות ארוכה כמו זו שבעזה, גם אם הלוחמים שמתגייסים עכשיו עוד ייאלצו להשתתף בה.
ספק איזה משבר חריף יותר: זה שבין ראש הממשלה בנימין נתניהו לשר הביטחון שלו יואב גלנט, או זה שבין נתניהו ובין נשיא ארצות הברית ג'ו ביידן.
נתניהו מנע את נסיעת גלנט לארה"ב בשבוע שעבר, וסיכל אותה גם השבוע. התנאי הראשון שהציב בטרם ימריא שר הביטחון אומנם התגשם כבר ביום רביעי שעבר, כאשר ביידן התקשר תוך יממה מהצבת האולטימטום. התנאי השני – הסכמה בקבינט הרחב על אופי הפעולה באיראן – מסור בידיו של ראש הממשלה. נכון לירידת השורות לדפוס, הוא טרם התמלא פורמלית.
ההחלטות על אופי הפעולה התקבלו בישיבות ביטחונית מצומצמות יותר, כמוסות כמובן. מה שדווקא כן קרה מאז אותה שיחה עם נשיא ארה"ב הייתה, בין השאר, הגבלת הפעילות של חיל האוויר בביירות. גורם מדיני אומנם הכחיש הסכמה כזאת, אבל הפסקת הפעילות לכמה ימים מלמדת אחרת.
אילוצי הבחירות של האמריקנים הגבילו מאוד את חופש הפעולה של צה"ל בשנה האחרונה. קו דק מדי מפריד בין חברות לתלות. קשה מאוד להיגמל מהשפע האמריקני; תחת אש זה כנראה בלתי אפשרי.
אבל גם זהו לקח שההנהגה הישראלית אחרי המלחמה תצטרך לתת עליו את הדעת: להגדיל את העצמאות ואת כושר הייצור המקומי של התעשיות הביטחוניות. הרי היה גם מחיר כבד לתמיכה האמריקנית המשמעותית בחימושים, בכסף, בווטו מדיני, ובנוכחות צבאית שנדרשה לעיתים: ההגבלות מוושינגטון האריכו את המלחמה בעזה, עיכבו את הכניסה לרפיח, וכפו עלינו הזרמת סיוע הומניטרי בהיקפי ענק – שחלקו, גם שנה לתוך המלחמה, מגיע ישירות לידי מחבלי חמאס. הוא מחבל ביכולת להשיב את החטופים.
אגב כך, דווקא בישורת האחרונה של מערכת הבחירות שם בישראל מזהים הזדמנות: רגע לפני שאמריקה בוחרת נשיא חדש, ביידן מתקשה לרסן פומבית את ישראל. הוא זועם על השימוש שנעשה בפצצות אמריקניות בלי עדכון מראש. אך ספק כמה תקיף הוא יכול להיות מול ישראל במצב הנוכחי, דקה לפני בחירות.
לפי דיווחים בארה"ב, מאחורי הקלעים הנשיא מקלל את נתניהו בנוסח מאד לא נשיאותי, אולי אפילו טראמפיסטי, אבל ציבורית אין לו ברירה אלא להמשיך לתמוך במלחמה הצודקת (לא נעים, אבל כזכור גם טראמפ קילל; בסוף, המעשים הם שקובעים).
פרשנויות סותרות הוענקו השבוע לפריסת סוללות ההגנה האמריקניות לקראת מהלומה ישראלית באיראן: האם זהו סימן לכך שישראל תגיב באופן מוגבל ומתואם כפי שביקשו האמריקנים, או דווקא עדות להערכה משותפת בירושלים ובוושינגטון שהמתקפה הישראלית תגרור סבב טילים נוסף מאיראן?
במערכה הכבדה מכולן, מול ראש התמנון, השבועות הקרובים עשויים להיות חלון הזדמנויות בלתי חוזר – ודאי מול האפשרות שאחרי הבחירות ניתקל בממשל דמוקרטי סבלני עוד פחות מהנוכחי. קמלה האריס עם מנופים של תחילת קדנציה, עוד תגרום לכולם כאן להתגעגע לביידן. גם ניצחון של דונלד טראמפ, בעל האישיות הבלתי צפויה, לא יבשר בהכרח על אור ירוק לכל פעולה ישראלית. המועמד הרפובליקני הביע אומנם תמיכה בתקיפת מתקני הגרעין, אבל לא כל הבטחת קמפיין תיראה אותו דבר מהחדר הסגלגל – בטח לא כזו שיכולה להשפיע על הכלכלה האמריקנית.
ערפל סמיך ומוצדק אופף ממילא את התוכניות הישראליות לתקיפה באיראן. אבל אם נתבסס על הפרסום בוושינגטון פוסט, שלפיו ישראל התחייבה לא לתקוף את הגרעין או את תעשיית הנפט, זו עלולה להיות החמצה של חלון היסטורי: מה שלא נעשה כעת, אחרי מתקפת טילים פרועה עלינו, ובתקופת ביניים בין ממשלים בבית הלבן, אולי כבר לא נוכל לבצע לעולם. מוכרח להיות יעד אסטרטגי מוצדק ומובהק אחר כדי להסיט אליו את התקיפה.
בסביבת ראש הממשלה מתדרכים על אילוצים מדיניים, ואף על העדפה לסיים עם חיזבאללה לפני שמרחיבים חזית מול איראן, ולכן מתאמים ציפיות ל"תגובה אלגנטית". גם את התדרוכים האלה מומלץ לצרוך בספקנות. אולי מדובר בפעולת הסחה, ואולי בשיקול צבאי ענייני שיוכיח את עצמו. בכל מקרה, מבחינת גב פוליטי וציבורי בתוך ישראל, נתניהו דווקא יכול להכות ללא היסוס, אפילו אם ימתח עד הקצה את החבל מול האמריקנים.
יאיר לפיד הרי תומך פומבית בתקיפת מתקני הנפט גם אם בוושינגטון יגידו "לא", כדי שמכה כזו תמוטט את המשטר שם. נפתלי בנט הצהיר כמה פעמים בשבועיים האחרונים שיש לנו הזדמנות חד־פעמית להכות במתקני הגרעין עצמם. זו גם עמדתו הפומבית של אביגדור ליברמן כבר כמה חודשים.
נכון, מהאופוזיציה תמיד קל יותר לאתגר, ולהפעלת כוח יש מגבלות שאינן גלויות תמיד לציבור. אבל כעת כבר ברור שהתגובה הישראלית הסמלית אחרי המתקפה האיראנית ב־14 באפריל לא השיגה את ההשפעה המרתיעה. גם התגובה הנוכחית תצטרך להיבחן לפי התוצאות ארוכות הטווח, ולא רק לפי סולם דרדל'ה־בומבה על שם איתמר בן־גביר.
