עד עתה ישראל קיבלה שתי מתנות לסל: החיסול של נסראללה ומתקפת 200 הטילים של איראן. שתי הזדמנויות לעיצוב מחדש של תמונת המלחמה, והרושם בשבועות האחרונים היה כי היא מתקשה להחליט איך לתרגם אותן להצלחות משמעותיות. היסוס ביחס לאיראנים, משא ומתן בנושא מול ארה"ב, פעולה מוגבלת בלבנון, וזהירות בדאחייה שהצטרפו לאיזו תחושה של פספוס אפשרי.
חיסולו של סינוואר (ונניח כרגע בצד האם היה מקרי ובאיזה מובן הוא היה או לא היה כזה) הוא המתנה השלישית שישראל קיבלה לידה בתקופה האחרונה במלאת שנה למלחמה ובאופן כל כך סמלי לעניין. זו גם המתנה הגדולה ביותר שיכלה לקבל, בעיקר משום שסינוואר היה הגורם שהגדיר את כל האירוע שישראל נמצאת בו. אמנם רבות מדובר על ראש התמנון ועוד מיני הגדרות שכאלה אבל הלב הפועם של המערכה לא היה בטהראן וגם לא בבירות ובטח שלא בצאנע שבתימן. הוא היה בעזה.
סינואר הוא שהגדיר ועיצב את גבולות ותכולת המערכה בישראל. לא למן ה-7 אוקטובר אלא למן מאי 2021. הוא במידה רבה הוביל את מחנה ההתנגדות, קבע את היגיון המערכה ואת העיתוי שלה והשפיע בעשותו ובאי עשותו על המערכה כולה ועל ממדיה. הוא שהצית את הפתיל שגרם להתפוצצות במזרח התיכון כולו וגם לכאורה בהיותו הגורם 'החלש' מבין שלל בריוני השכונה, הוא שלמעשה היה החזק מבין כולם גם יחד. הרבה לפני נסראללה, חמנאי ושאר השותפים במקומות אחרים על הגלובוס.
על כן חיסול סינוואר זה "בול בפוני". זה מהלך שיש לו פוטנציאל לערער את נקודת האיזון השלילית של המערכת כולה ושל הציר כולו. הוא החזיק ברציונל וסיבת העל לקיום האירוע ועתה כאילו בא פלוני אלמוני ושאב את תכולת הבלון הנפוח והותירו ריק למחצה או לגמרי. את זה כולם מבינים. מקטן ועד גדול. מקרוב ועד רחוק. וזו גם מתחילה להיות הבעיה: כי כשם שישראל חפצה להגדיר באמצעות האירוע הדרמטי הזה את המערכת, כך מבקשים גם אחרים לראות באירוע סוג של תפנית המשרתת את תפיסת עולמם ביחס למערכה. רוצה לומר, כי אולי אם היריבים יהיה 'פשוט' יותר (גם זה לא נכון עד הסוף) אבל עם "הידידים" יהיה הרבה יותר קשה.
הדבר הזה מתחיל להשתקף דרך השיח הפוליטי מדיני שיוצר כותרות נוסח הזדמנות להפסקת המלחמה. ממשל ביידן ממש מכוון לאותו סדר הכלתי שאליו כיוון לאורך המלחמה כולה. רעיון שתי המדינות מתחמם על הקווים. כך גם הרשות הפלסטינית של אבו מאזן שמקווה לקטוף את פירות העניין שלא לדבר על שחקנים מהוללים נוספים שמצקצקים בבירות אירופיות על אמברגו נשק כלפי ישראל. במובן הזה צודק ראש הממשלה שבהודעתו אתמול קבע כי אנחנו ב'יום שאחרי'.
בניסוח אחר, אנחנו רגע לפני המהומה על טיבו של 'היום שאחרי' ובמבחן חשוב. הוא שייקבע האם האירוע הזה יהפוך לאבן הפינה בהגדרת המציאות האסטרטגית כפי שישראל חפצה ותגדיר אותה או זו של מחנה אחר לגמרי שאינו נאלצה ישראל להילחם בעודו קושר את ידה האחת לאחור.
הדברים אמורים גם לגבי גורמים בחזית הפנימית. אין ספק כי החיסול יצית גם פה את הוויכוחים הנושנים בין המחנות הפוליטיים וגם את אלה החדשים לכאורה שממוקדים סביב 'העכשוויזם', קרי – "עסקה עכשיו" ויהי מה. גם כאן כולם מתחממים על הקווים וזה לא הולך להיות פשוט כלל ועיקר.
בשורה החתונה, בהחלט מציאות חדשה עם המון הזדמנויות. המתנה הגדולה ביותר שקיבלה לידיה ישראל זו שהכי מקרבת אותה ל"סדר החדש" במזרח התיכון שמצד אחד עליו להיות דומה במאפייניו לחזון 'הסכמי אברהם', אבל מצד שני להיות שונה בתכלית מהחזון הזה שנשען בעיקר על רכיב ההכלה הכלכלי ועוד יותר שונה מהדהודי החזונות הישנים נושנים של שנות התשעים של המאה הקודמת
