ספר בראשית, ועימו התורה כולה, נפתחים בתיאור בריאת העולם, יום אחר יום. באופן פשוט נראה כי הפסוק הפותח את התורה "בְּרֵאשִׁית בָּרָא אֱ־לֹהִים אֵת הַשָּׁמַיִם וְאֵת הָאָרֶץ", מהווה מעין מבוא או כותרת ואינו חלק מתיאור הבריאה היומי, שהרי בריאת השמים מתוארת ביום השני, "וַיִּקְרָא אֱ־לֹהִים לָרָקִיעַ שָׁמָיִם", ובריאת הארץ ביום השלישי: "וַיִּקְרָא אֱ־לֹהִים לַיַּבָּשָׁה אֶרֶץ". אם כך, משמעות הביטוי "השמיים והארץ" בפסוק הראשון הינה תיאור כללי, מעין פסוק־מסגרת או כותרת לתיאור הבריאה כולה.
ייתכן שגם הפסוק הבא, "וְהָאָרֶץ הָיְתָה תֹהוּ וָבֹהוּ וְחֹשֶׁךְ עַל פְּנֵי תְהוֹם וְרוּחַ אֱלוֹהִים מְרַחֶפֶת עַל פְּנֵי הַמָּיִם", שייך עדיין לכותרת הכללית ואיננו חלק מתיאור היום הראשון. חיזוק לרעיון זה ניתן למצוא בהקבלה בין פתיחת היום הראשון לפתיחת היום השני: אם נניח ששני הפסוקים הראשונים הם כותרת, מעשה היום הראשון נפתח במילים "וַיֹּאמֶר אֱ־לֹהִים יְהִי אוֹר", בדומה ליום השני הנפתח ב"וַיֹּאמֶר אֱ־לֹהִים יְהִי רָקִיעַ".
כשם שיש פסוקי פתיחה לסיפור הבריאה, כך יש גם פסוקי סיכום. ניתן להצביע על שתי אפשרויות: אפשרות אחת היא שפסוק הסיכום של הבריאה כולה הוא הפסוק הראשון בפרק ב, "וַיְכֻלּוּ הַשָּׁמַיִם וְהָאָרֶץ וְכָל צְבָאָם". אפשרות שנייה היא לראות את פסוק־הסיכום דווקא בזה שמגיע אחרי תיאור שביתת א־לוהים בשבת: "אֵלֶּה תוֹלְדוֹת הַשָּׁמַיִם וְהָאָרֶץ בְּהִבָּרְאָם" (ב, ד). פסוק זה יכול להיקרא כפתיח להמשך התיאור בפרק ב, אך גם כסיכום במבט לאחור על כל מה שתואר בפרק א.
בין כך ובין כך, הביטוי המופיע בפתיחת סיפור הבריאה, "השמיים והארץ", נמצא גם בחתימת הסיפור, והוא מקיף וממסגר אותו כסיפורם של השמיים והארץ.
מה נברא תחילה
על פי פסוקי הפתיחה והסיום הללו נחלקו בית הלל ובית שמאי בשאלה מה נברא תחילה, השמיים או הארץ (חגיגה יב ע"א). בית שמאי סברו שהשמיים נבראו תחילה, בהסתמך על הפסוק הפותח את מעשה הבריאה, ואילו בית הלל נשענים דווקא על הפסוק שבחתימת סיפור הבריאה: "בְּיוֹם עֲשׂוֹת ה' אֱ־לֹהִים אֶרֶץ וְשָׁמָיִם" (ב, ד).
דעה שלישית, שאיתה אבקש לצעוד הלאה, היא דעתם של חכמים האומרים ש"זה וזה כאחת נבראו". חכמים מציעים תמונה הרמונית של בריאה אחת, שבה השמיים והארץ נבראים יחד כצדדים משותפים של אותו מכלול.
מערכת היחסים המורכבת בין השמיים והארץ ממשיכה ללוות את הפרשה כולה. בסופה של הפרשה מופיעה הארץ שוב, כאשר היחס אליה מתוח ומורכב. א־לוהים (שבשמיים?) מתאכזב מהאדם שברא בארץ:
וַיַּרְא ה' כִּי רַבָּה רָעַת הָאָדָם בָּאָרֶץ וְכָל יֵצֶר מַחְשְׁבֹת לִבּוֹ רַק רַע כָּל הַיּוֹם. וַיִּנָּחֶם ה' כִּי עָשָׂה אֶת הָאָדָם בָּאָרֶץ וַיִּתְעַצֵּב אֶל לִבּוֹ (ו, ה-ו).
הרעה מודגשת כרעתו של האדם שנעשה בארץ, והארץ מתוארת גם כמקום שבו מתרחשת הרעה הרבה. כך, הארץ הופכת לסמל של הנפילה האנושית, של החוסר והחטא. אחדותם ההרמונית של השמיים והארץ נפגמת, וחטאי האדם מקלקלים את התמונה השלמה של המציאות.
מה מקומם של השמיים ברגעים הללו, רגעי החטא של האדם בארץ?
נפנה לרגע לתיאור אחר של בריאת העולם, המופיע בתהילים. בצמד פסוקים מוכר מן ההַלל, מתייחס משורר תהילים למעשה שמיים וארץ:
בְּרוּכִים אַתֶּם לַה' עֹשֵׂה שָׁמַיִם וָאָרֶץ. הַשָּׁמַיִם שָׁמַיִם לַה' וְהָאָרֶץ נָתַן לִבְנֵי אָדָם.
בפסוק הראשון, השמיים והארץ מוצגים כמכלול אחד, אך בפסוק השני מודגש דווקא הפער בין האדם הפועל על הארץ ובין אלוהים ששוכן בשמיים. מדוע פתח המשורר במבט על השמיים והארץ כמכלול, אם באמת הם נפרדים כל כך? מה משמעותם של השמיים בעולמו של האדם, אם הם שייכים רק לה'?
עיניים לשמיים
נראה כי על אף הפער הגדול בין שמיים וארץ, ואף שחטאיו של האדם קשורים בכך שהוא מונח על הארץ, רחוק מן השמיים, שבה התורה ומדגישה (ומהדהדים גם הפסוקים בתהילים) כי הבריאה כוללת בתוכה שמיים וארץ יחד. לתורה חשוב שנשים לב לכך שהבריאה כוללת בתוכה מרחבי שמיים שבהם איננו פועלים ישירות כבני אדם, אבל הם חלק מן המרחב שאופף אותנו. בריאת העולם איננה רק יצירת מקום לאדם להניח את כף רגלו וחלילה אף לחטוא, אלא גם הצבה של מרחבי שמיים שאליהם אפשר לשאוף ולצמוח, והמהווים יעד שאליו אמור האדם לכוון את מעשיו על הארץ.
הרש"ר הירש מציע פרשנות מעמיקה למילה "ויכולו" בפסוק "וַיְכֻלּוּ הַשָּׁמַיִם וְהָאָרֶץ". לדבריו, ניתן להבין מילה זו לא רק כתיאור לסיום, אלא גם מלשון תכלית ומטרה. מעשה הבריאה הנפתח ב"בְּרֵאשִׁית בָּרָא אֱ־לֹהִים אֵת הַשָּׁמַיִם וְאֵת הָאָרֶץ" ומסתיים ב"וַיְכֻלּוּ הַשָּׁמַיִם וְהָאָרֶץ", מלמד אותנו שבריאת העולם כולה היא פעולה שיש בה כוונה ותכלית, מטרה שאליה צריכה הבריאה לשאוף. תכלית זו איננה מתמצה בארץ, מקומו של האדם, אלא ביחס העדין והמורכב שנרקם בין הארץ ובין השמיים. הארץ והשמיים מהווים יחד מכלול המציב לבריאה שאיפה ויעד, תכלית וכיוון.
על ר' נחמן מברסלב מסופר שהיה מבקש מתלמידיו להקדיש בכל יום זמן להסתכל בו אל השמיים. המבט אל השמיים מזכיר לאדם את ייעודו ומטרתו, ומעיר את הלב למתח שבין האופק השמיימי ובין הארצי החולף והכלה. הרבי מקוצק היה נוהג לומר: "השמיים שמיים לה' והארץ נתן לבני אדם – לעשות ממנה שמיים". דומה שאימרה זו מסכמת היטב את האתגר הניצב בפני האדם: לרומם את חייו ואת מעשיו כך שיוכל להשיב את ההרמוניה הראשונית של הבריאה ולהשלים את מעשה שמיים וארץ.
