הקלישאה העתיקה גורסת שכשהתותחים רועמים המוזות שותקות, אבל נראה שלפחות בישראל הן דווקא רועמות גם. ביום השנה הראשון למלחמה הנוכחית, תוך כדי שהיא מתנהלת וסופה עדיין לא נראה לעין, כבר היו על המדפים, על פי דיווח הספרייה הלאומית, 169 (!) ספרים שנכתבו עליה. מאז המספר הספיק לעלות, ואלו רק הספרים שכבר ראו אור, בלי לספור את אלו שנמצאים עכשיו בשלבים שונים של כתיבה ועריכה.
הנושאים, שוב על פי הספרייה הלאומית, מגוונים: חלק מהספרים מנתחים את הלחימה עצמה ואת אחריות הדרג המדיני או הצבאי. חלקם ספרי שירה ופרוזה. ויש גם ספרי הגות יהודית וספרים אמוניים, ספרי עדות וספרי זיכרון והנצחה. כל זה, כאמור, תוך חודשים בודדים, בהשראת אירוע שטרם הסתיים.
אפשר לשאול מה גרם ליער הזה, ולמנות את התשובות האוטומטיות: את קלות הדפוס, את היותנו מדינה אוריינית ומכבדת ספר, ואת ההרגלים שיצרו הרשתות החברתיות, לדווח על כל מחשבה והתרחשות בזמן אמת. פחות נעים לשאול: האם אנחנו באמת זקוקים לכל הספרים הללו? או שאולי המוזות באמת שותקות, וקורה כאן משהו אחר. כי יש לומר בכנות: בעוד שנים בודדות, מדפי מסירת הספרים והספסלים ברחובות יימלאו ערמות ספרי מלחמה שנמסרו מבלי שנקראו. וכשנסיים את המלחמה ונתחיל באיסוף השברים, נצטרך לדבר גם על ספרות. על לקטורה, עריכה, פרספקטיבה. על להבדיל בין תרפיה וסובלימציה ליצירה. בין דעה למחקר. בין ספר לפרויקט.
אבל שאלת מבול הספרים שיוצאים בחופזה ובלי יותר מדי עריכה הייתה כאן גם לפני המלחמה. ודווקא לאוסף ספרי המלחמה יש גם יתרון. ספרי העדויות האישיות של אזרחים ומשפחותיהם הם קטגוריה בפני עצמה. יש להם חשיבות מובנת מאליה, וממילא אין טעם לשפוט אותם בכלים ספרותיים. והספרים שמתארים את הלחימה עצמה, של האזרחים ושל היחידות, הם חלק מהחקירה הגדולה שנהיה חייבים לעצמנו. איך זה שמדינה שהפיקה את מבצע הביפרים, היא אותה מדינה שיותר מ־250 אזרחים וחיילים נחטפו ממנה במהלך שעות ארוכות? אפשר כבר עכשיו לדעת שיהיו שם מסקנות קשות, אבל גם סיפורי גבורה של ממש. לא הגבורה הקלישאתית־מחנאית, שמנסה לחלק את תוצרי המלחמה לשלהם ושלנו ולהשתמש בהם לצרכים פוליטיים. הגבורה האמיתית, האנושית והפשוטה. אי אפשר לסכם את המלחמה עדיין. אבל אפשר להכיר את הלוחמים והיחידות. ולפחות בהקשר הזה, כמאמר המשורר שדווקא כתב שיר אלמותי על מלחמת העצמאות סמוך להתרחשותה, נזכור לא רק לרע ימי רעה.
הוקלד במרץ
אין דרך מנומסת לנסח: זה אמור היה להיות סיפורה של אוגדת עזה, ושל האירועים שקדמו לטבח שמחת תורה ואפשרו אותם. העיוורון המודיעיני, הכשלים המבצעיים וכו'. אבל הספר הזה הוא בעיקר הדגמה של חסרונות החיפזון. הוא גדוש טעויות, כולל בשמות ובתאריכים ובמידע קונקרטי, ומוסיף מידע שגוי במקום לתרום בהירות. דוגמה אחת: סרן ניתאי עמאר ז"ל מופיע בספר כסרן ניתאי עמר. לכאורה טעות איות תמימה, שקטנוני להתעכב עליה. אבל טעויות מהסוג הזה חוזרות שוב ושוב, ועבודת הנמלים של וידוא העובדות גוזלת יותר זמן מהקריאה עצמה. אולי במקום להיחפז להוציא ספר, היה עדיף לכבד את אלו שזה עתה נפלו, ולבדוק את שמותיהם ואת נסיבות הפציעה, המוות או ההצלה שלהם. על פי גב הספר, אילן כפיר הוא עיתונאי בכיר, ביוגרף וחוקר מלחמות ישראל. אלו שלושה תארים שונים, שכל אחד מהם מחייב דיוק בעובדות ותחקיר מעמיק.
אפשר למצוא בספר גם יתרונות: הוא נותן תמונה צבאית שלמה, מרגע הפלישה ועד אמצע הלחימה, ומי שלא מפריעות לו קפיצות בין עבר להווה עשוי לקרוא אותו בעניין. אלא שנראה שהרבה מהחומרים נאספו מכתבות ומתשדירים שכבר ראינו. איך קרה שאדם עם תארים מרשימים וניסיון עשיר בכתיבה הוציא ספר כל כך, אם ננקוט יופמיזם מנומס, לא מהודק? תשובה אפשרית אחת מסתתרת בתאריך ההוצאה לאור. מרץ 2024. חצי שנה בלבד לתחקיר, כתיבה ועריכה. אם כפיר הזדרז כי חשד שרבים מחבריו העיתונאים מקלידים במרץ ספרים דומים, ורצה להיות בין הראשונים, הוא לא טעה. התחקיר האמיתי על אוגדת עזה יצטרך לחכות.
אוגדת עזה נכבשה
אילן כפיר
ידיעות ספרים, 2024, 288 עמ'
כה דומים ומקוטבים
עיתונאי נוסף שכבר הספיק להוציא לאור ספר הוא אמיר תיבון. הספר שלו מתאר גבורה אזרחית של אזרח ספציפי: אבא שלו. בבוקר השבת השחורה, קצת אחרי 7:15, סיימו האלוף במיל' נעם תיבון ואשתו, הסופרת גלי תיבון, רחצת בוקר בחוף הים בתל־אביב. בנם, אמיר, תושב נחל־עוז, הקיבוץ הקרוב ביותר לגבול עזה, סימס להם: "חדרו מחבלים ליישוב. יורים עלינו". נעם וגלי נכנסו לרכב ויצאו מיד לנחל־עוז, לנסות להציל את משפחתם. בדרך הם מצאו את עצמם מצילים אנשים אחרים, זרים גמורים, שנקלעו לתוך התופת.
רק לקראת חצות לילה צייץ אמיר תיבון את הטקסט הבא: "אנחנו בחיים. הילדות שלנו גיבורות עולם. שכבו בשקט בחושך בממד בלי חשמל משך עשר שעות. החיילים שהגיעו בסוף גיבורים. הצילו אותנו. חמישה מחבלים חיכו להם. והכי גיבור אבא שלי שהגיע במיוחד מתל אביב, הוביל את הכוח לבית ועזר להרוג את הרעים. עוד נספר בהמשך. מתפללים על שכנים שנעדרים ונפצעו".
מי שראה את הציוץ בזמן אמת לא ישכח את הצמרמורת. זה היה, בקליפת אגוז, סיכום האירועים נכון לאותה שעה. בשאר חלקי הארץ עדיין לא הגיעו חדשות רשמיות, רק מידע אנושי מהרשת על נצורים ונחטפים וניצלים ומצילים.
אמיר תיבון עמד במילתו לספר עוד בהמשך, ו"קו התלם" הוא הסיפור המשפחתי המלא על אותו יום באוקטובר, בשילוב סיפור קרב הגבורה הבלתי נתפס שהתנהל בנחל־עוז. בין האירועים הדרמטיים שולבו גם תולדותיו של הקיבוץ מאז היווסדו בשנות החמישים, וסיפורם של האנשים שבחרו לחיות בו ולגדל בו משפחות. למה זה מעניין? כי זהות הגיבורים האזרחיים, ממש כמו זהות הלוחמים, היא שיקוף של החברה הישראלית. המלחמה הציפה את מה שמהדהד בחלק לא מבוטל מהספרים שנכתבו עליה: יש בארץ לא מגזר אחד, כי אם שני מגזרים חדורי אמונה, שמוכנים לחיות עם ילדיהם בשטחי גבול למען מטרה עליונה. אלו שני המחנות הכי דומים והכי מקוטבים בארץ.
והנה קלישאה ספרותית: העוינות ביניהם, שלפעמים היא אפילו שנאה ממש, מסתירה כמה הם דומים. בשניהם יש אנשים ערכיים ומאמינים ואמיצים. אוהבי הארץ, מיטב הציונות. וכל צד כותב את הסיפור שלו. בשביל להבין את הסיפור המלא, צריך לקרוא את כולם.
קו התלם
סיפור של גבורה והפקרה
אמיר תיבון
ידיעות ספרים, 2024, 230 עמ'
הפכו לסמל
ספר אחר שעוסק בלחימה ונכתב על ידי עיתונאית הוא ספרה של אמילי עמרוסי. תיבון ועמרוסי הם שיקוף מראה: טראומה מגזרית הופכת לאירוע מכונן ומגדיר זהות. "רוח, קרב" של עמרוסי מבוסס על תוכנית ראיונות בעלת שם זהה ששודרה בכאן מורשת, וגם הוא מתמקד בגיבורי הלחימה, חיילים וגם לוחמים בעל כורחם. הראיונות נערכו סמוך מאוד לאירועים עצמם, ובמקרה הזה מדובר ביתרון. לא רק כי כמו שכל חוקר יודע, העדות הטובה ביותר היא זו שנגבית לפני שהזיכרון נקרש, אלא גם משום שחלק מהאנשים הפכו מאז לסמלים, ומרוב שאנחנו מכירים אותם, הסיפור עצמו מתפוגג. כאן אפשר למצוא עדויות חיות וסמוכות לאירוע, מפיהם של גיבורים שבאופן טבעי רובם משויכים לאזור המחיה הטבעי של הכותבת. בין השאר מרואיינים הרב תמיר גרנות, צוף אשחר, הרב שמואל סלוטקי שאיבד בשבת אחת את שני בניו הלוחמים, והמשורר יונדב קפלון שאיבד באותה שבת את שתי כלותיו. זה לא רומן, זה שיקוף בהיר של טרגדיה בקנה מידה אפי שהתרחשה במציאות.
שני בניו של קפלון, אהוביה וענני, קמו בשמחת תורה בחמש לפנות בוקר לשתות קפה ביער. בנות זוגן נשארו בבית. עדי ויטל־קפלון נרצחה אחרי שהרגה לפחות מחבל אחד, כנראה יותר, לאחר שבעלה ענני הסביר לה בטלפון איך להשתמש בנשק ארוך. גופתה נמצאה כרוכה ברימוני נפץ שנועדו להרוג את המחלצים. עדי הייתה לוחמת אמיצה. סיפור הלחימה שלה הוא רק פרק קטן בסיפור של חיים שלמים.
המשורר יונדב מספר על קהילת הדתיים־לשעבר שקמה בחולית, על החיים הייחודיים, היפים, הקרובים לטבע שנגדעו, איך הוא יוצא אל היערות ובוכה. לקרוא ולבכות איתו ואיתם, ולהתפעל לא רק מהגבורה הבלתי נתפסת של נשים כמו עדי, אלא גם מהחיים שהיו שם קודם. חיים מלאי השראה וטוב, שהתקיימו במשך שנים רבות כל כך קרוב אלינו ואנחנו לא ידענו.
רוח, קרב
שיחות בין הדי הקרבות
ידיעות ספרים, 2024, 336 עמ'
שורת המתנדבים
אי אפשר לדבר על גבורת הלחימה האזרחית, בלי לדבר על מתנדבי ארגון הצלה וארגונים נוספים, שהגיעו לסייע בפינוי פצועים, ומצאו את עצמם מצילים חיים בלב התופת.
המלחמה הנוכחית הציפה שסע שמבעבע כבר שנים מתחת לפני השטח: סוגיית גיוס החרדים. הטיעון על ההתנדבות בארגוני ההצלה מוכר וידוע, ובשלב הזה הוא כבר לא מספק בתור תשובה. לגיטימי לשאול גם: למה, בעצם, צריך את זה? המדינה אמורה לספק שירותי הצלה גם בלי מתנדבים.
הכול נכון, אבל נכון גם שבשבת ההיא בשמחת תורה, ארגוני ההצלה היו שם מההתחלה, והם היו חלק מהאירוע. האמבולנסים הראשונים יצאו דרומה פחות משעה אחרי האזעקה הראשונה, ועליהם רופאים, פרמדיקים, חובשים ואנשי סיוע נוספים. הם סייעו לפצועים תחת אש, נכוו לנצח מהמראות, והפכו לחלק בלתי נפרד מהזיכרון הציבורי. יותר מזה: הם הגיעו, בהמוניהם, בזמן שהכאוס עדיין מנע מהרבה גופים רשמיים להתייצב.
את "מלאכים בכתום" כתב נחמן סלצר, סופר ומוזיקאי יליד ארה"ב שמתגורר בבית־שמש. הוא כתוב בסגנון אופייני לספרות חרדית: תיאור מקרה פשוט בשפה ברורה, הרבה דיאלוגים, דמויות עם אפיונים מובהקים, וסוף מרגש עד דמעות. הגדולה שלו היא לא הספר עצמו, שהוא יותר רשימת ראיונות שהפכו לתיאורי מקרה, אלא הסיפורים שאין דרך אחרת להיחשף אליהם.
בין השאר הוא מספר על רופא שגילה שהוא מטפל בפצוע אנוש שהוא גם חבר לנשק; על המתנדבת ד"ר תמר שלזינגר, ששוחחה עם ילדים שהתחבאו בארון, הוריהם נרצחו, ואחותם נחטפה והוחזרה בעסקת השבויים; וגם על פועלו של אלי ביר, מנכ"ל איחוד הצלה, כולל הגיחה לניו־יורק, מעט לפני פרוץ המלחמה, כדי לגייס תרומות לארגון, תרומות שהתגלו כמצילות חיים.
האם למקרא הדוגמה האחרונה שאלתם את עצמכם אם מדובר למעשה בספר שנועד לחזק את מעמדו של ארגון הצלה ישראל? זו בהחלט תחושה שעוברת בראש במהלך הקריאה. ובכל זאת כדאי להקשיב, כי כאמור, אין דרך אחרת להתוודע לעולמם של מתנדבי הארגון. השאלות על ארגונים ותקציבים ועל הצורך בהם מול הצורך בגיוס לא אמורות להיעלם, ומותר לשאול אותן. אבל בשבת ההיא המתנדבים האלו היו הראשונים שהגיעו. נזכור להם את זה תמיד, ומגיע להם שלכל הפחות נדע מי הם.
האם אתם מסוג האנשים שנשארים לסוף הסרט לקרוא את הכתוביות? גם אם לא, הפעם זה מומלץ. בסוף הספר יש הקדשה למתנדבי הארגון ובני משפחותיהם שנרצחו, ייחול לשובם של החטופים שהם מתנדבי הארגון או קרוביהם, וגם רשימת גופים שלקחו חלק בהוצאת הספר, בין השאר חברת ביטוח. איפה עובר הגבול בין ספרות להנצחה לפרויקט? זו, כאמור, שאלה לדיון ספרותי. בדיון על גיבורים, גיבורי הספר הזה הם עמוק בקונצנזוס.
מלאכים בכתום
נחמן סלצר
סלע מאיר, 2024, 274 עמ'
נחלצים לעזרה
כבודה של הלחימה האזרחית במקומה מונח, אבל המקום המרכזי בסיפורי הלחימה שמור, קודם כול ועדיין, ללוחמים. הרבה נכתב ועוד ייכתב על הקונספציה, הכישלון המודיעיני, על מי אשם יותר ממי. גם השאלה למה לקח לסיוע זמן להגיע תמשיך להישאל, ובצדק. אבל על דבר אחד אין עוררין: הלוחמים שזינקו לקרב הם גיבורים של אמת.
שמו המלא של מחבר "לא מחכים לקריאה" נאסר לפרסום בהוראת ועדת שרים מיוחדת. במדינה קטנה וטכנולוגית כמו ישראל, ובהתחשב בפרטים שכן מופיעים בספר, מעניין יותר לדעת את שמם המלא של השרים שסברו שהצנזורה הזו יעילה. אבל האמת היא שזה לא ממש משנה.
זהו סיפורו בגוף ראשון של החייל גיא, בת הזוג שלו נגה, חיילת מילואים בעצמה, וחיילים נוספים בבסיס 669. יחידה 669 היא יחידת עילית המתמחה בחילוץ קרבי. תפקידיה, בין השאר, כוללים חילוץ נפגעים, גם באופן חשאי מעבר לקווי האויב, טיפול רפואי ופינוי נפגעים משדה הקרב. בבוקר 7 באוקטובר, הכישורים שלהם היו בדיוק מה שנצרך במצב הקיצון ביישובי העוטף. גיא היה צעיר רגיל לחלוטין, סטודנט לרפואה שמחלטר בעיתונות ומתלבט מתי ואיך להציע נישואים לנגה. בבוקר אותה שבת הוא יצא ברכב הראשון מהבסיס לעבר יישובי עוטף עזה. הדרך כללה היתקלויות עם מחבלים בכבישי העוטף, מראות אימה מהמסיבה בנובה, חילוץ פצועים בכפר עזה ובהמשך בבארי, ואז השתתפות בקרבות העזים ברצועה.
יש שתי סיבות טובות לחפש את הספר הזה. הראשונה היא הכתיבה. גם אם סביר להניח ששמו המלא של החייל גיא מ. איננו לב טולסטוי, זה ספר חמוד וקולח לקריאה. השפה פשוטה ולא חפה מקלישאות, אבל גם נוגעת ללב ומתאימה לגילאי הגיבורים, וזה עובד. הקריאה מהנה, הדמויות מעוררות חיבה וסקרנות, ובהמשך גם דאגה והערכה.
הסיבה השנייה, והמעניינת יותר, היא ההצצה האמיתית לחייהם של לוחמי 669. מי הם, מה מניע אותם, ואיך זה עובד בזמן אמת. גיא חייל אמיץ ומעורר אמפתיה. הוא וחבריו הם אנשים צעירים ויפים, הנעים בין משימות הצלת חיים לדרמות אישיות. הספר מזכיר פרק של "האנטומיה של גריי" בימיה הטובים, וזו בהחלט מחמאה. לא יהיה מפתיע לגלות שגם הוא יעובד לסדרה או להצגה.
לא מחכים לקריאה
גיא מ.
ידיעות ספרים, 2024, 224 עמ'
בין המליאה לאוגדה
אם יש ז'אנר מעורר אנטוגניזם, הוא כנראה "ספרים של ח"כים על עצמם". הם חשודים אוטומטית בפרופוגנדה מייגעת, בהטיה פוליטית ובכתיבה לא טובה מספיק. בקטגוריה האחרונה אבל לא רק, הספר הזה מפתיע. הוא רהוט ומעניין, גם אם פומפוזי מעט, והשילוב בין הצבאי למדיני הופך אותו לייחודי בערימה.
בפרוץ המלחמה ח"כ טור־פז (יש עתיד), שהוא גם סא"ל במיל', התגייס וחילק את זמנו בין החמ"ל המבצעי של האוגדה ובין מסדרונות הכנסת. בין לבין הוא כתב יומן מלחמה אישי ובו תיעד פעולות ודילמות מבצעיות, שיח מילואימניקים, וגם מסע חקירה פרטי על אירועי 7 באוקטובר. החלקים המעניינים בספר הם, באופן טבעי, אלו העוסקים בהחלטות של חברי המפלגה במהלך המלחמה (כולל תיאור ההחלטה להישאר באופוזיציה), וסיפורים ממקור ראשון על אירוע חריג בחמ"ל שכמעט הוביל לקריסת עסקת החטופים הראשונה, למה המטכ"ל סינן את עופר וינטר וכו'. אפשר למצוא שם גם עדויות על ניסיונותיו של הדרג המדיני להעביר אחריות על החלטותיו לדרג הצבאי, וגם מעט פיקנטריה ממסדרונות הכנסת. אלו לא באמת דברים שלא ידענו קודם.
החלק האישי הוא המעניין כאן: יש פער גדול בין להיות חייל שלוקח חלק פעיל בהגנה, ובין להיות ח"כ שמתייבש באופוזיציה בתקופה של החלטות קריטיות. השילוב הזה מעורר שאלה לגיטימית על מה יותר חשוב ממה, וגם מוליד אנקדוטות חביבות (חייל מתבקש ללוות סיור אח"מים בשדה הקרב, ומוצא את עצמו מלווה את ראש המפלגה). כמו הספר של סלצר, גם כאן תיאור שדה הקרב הוא בשירות התיאור העצמי. אבל זאת בכל זאת ישראל כאן. הח"כים והזמרים והסטנדאפיסטים הם גם החיילים, וגם זה חלק מהתמונה.
ח"כ במשמרת לילה
יומן מלחמה
משה (קינלי) טור פז
סלע מאיר, 2024, 335 עמ'
פרשת המלכודית
אין מנוס מלכתוב גם על כוחות שלא הגיעו. סיפור המיגונית בצומת רעים הוא אחד הסיפורים העצובים ומעוררי ההשראה של המלחמה. תזכורת, למרות שבלתי אפשרי לשכוח: בבוקר השבת ההיא, נמלטו אל המיגונית 27 איש מהמסיבה בנובה. כשמחבלים השליכו רימון אל תוך המיגונית, הם הופתעו לגלות שהוא מושלך אליהם בחזרה. ענר שפירא הגיבור תפס אותו בידיים חשופות וזרק אותו החוצה. המחבלים המשיכו לזרוק רימונים בזה אחר זה, וענר השליך אותם החוצה שוב ושוב. רק לאחר ירי רקטות אר־פי־ג'י הוכנעה המיגונית, והמחבלים גררו מתוכה ארבעה צעירים וחטפו אותם לעזה. לאחר מכן הם נכנסו פנימה וירו במי שנותר שם. 16 אנשים נרצחו בדם קר. שבעה ניצלו בדרך נס, והם מספרים את אחד הסיפורים הקשים ביותר של אירועי אוקטובר.
הספר הזה הוא התיעוד הראשון של פרשת המיגונית, והוא מבוסס על עדויות הניצולים, ניתוח הקלטות וממצאים, וראיונות עם משפחות החטופים והנרצחים. זהו סיפור על גבורה אזרחית של ענר שפירא, אמנם לוחם סיירת נח"ל בחופשה, ושל אזרחים נוספים, ולמרבה הצער אין בו לוחמי יחידה מיוחדת שהגיעו להילחם ולהציל. מרגע שהחלה ההתקפה על המיגונית ועד שהשורדים חולצו עברו כשבע שעות. במהלכן התקשרו הנצורים ובני משפחותיהם ללא הרף למשטרה, לצבא ולכל גורם אפשרי, אבל שום כוח לא בא לעזרתם. הניצולים חולצו בסופו של דבר בידי שלושה אזרחים.
"לכודים" הוא ספר קשה לקריאה. טוב ואפילו הכרחי שראה אור, והדחיפות מובנת. מהקריאה עולה בבירור תסכולן של המשפחות והרצון לברר מה קרה ליקיריהן בשעותיהם האחרונות, ולמה אף אחד לא בא. הורוביץ ודגין ביצעו, למעשה, את עבודת התחקיר הראשונה של איסוף העובדות. הם מודעים לכך שכל תחקיר שיוצא סמוך כל־כך לאירוע יהיה חסר, והשתדלו מאוד לדייק בשמות ובתאריכים. חלק מהעובדות הספיקו להתעדכן מאז.
אחת הפסקאות בפרק הראשון היא כל כך שוברת לב, שאי אפשר שלא להביא אותה כלשונה: "בהיעדר גירסה רשמית בעניין ההתקפה על המיגונית, הספר הזה מביא את התיעוד המלא, אם כי הזמני. ארבע עדויות, ארבעה קולות חסרים להשלמת התמונה המלאה – קולות החטופים שנלקחו מהמיגונית בידי המחבלים: אלון אֹהל, הירש גולדברג־פולין, אליה כהן ואור לוי. בשעה שאנחנו מסיימים את כתיבת הספר, הם עדיין בשבי חמאס".
לכודים
ניצן הורוביץ ואדווה דגין
ידיעות ספרים, 2024, 192 עמ'
הספר שלא נכתב
מאת: נשות המילואימיניקים, בנות הזוג של הפצועים, הורי החיילים, ועוד.
למראה ערימת ספרי המלחמה ההולכת ותופחת, מפתה להגיד משפט שהפך נפוץ עוד לפני המלחמה: היום כל אחד כותב ספר. אבל האמת היא שהרבה אנשים לא כתבו ספר. אלו האנשים שלא השתתפו בלחימה בעצמם, לא כחיילים ביחידה מיוחדת, לא כמתנדבי כוחות ההצלה וגם לא כאזרחים. אין להם סיפור זוהר למכור. הם הסתפקו בפוסטים, אולי כתבות פה ושם, אולי רק שיחה עם חברים. אין כאן ניסיון לטעון שגם הם גיבורים, אף שזה כמובן נכון.
הספר הזה, שלא נכתב, הוא על גבורה אזרחית מסוג אחר: על הגבורה בלא להיות גיבור. כי אחרי שסקרנו קומץ מהספרים שמתארים את הלחימה, ואת גבורת החיילים והאזרחים ואזרחי ההצלה, חשוב לזכור את הגבול הדק שמסוכן לעבור: נחשפנו לאנשים מעוררי השראה, ואנחנו רוצים להיות כמוהם. אנחנו אמורים לרצות להידמות להם בגלל איך שחיו, לא בגלל איך שמתו. גבורה היא כורח, לא מטרה. ספרות אמיתית לא יכולה להיות רק תיעוד אירועים ומעשים. היא אמורה לנתח הלכי נפש מורכבים. וגבורה היא עניין שמגיעה לו התייחסות מורכבת. ולכן, אחרי שקוראים את ספרי תיאור הלחימה משלל זוויות, חייבים לקרוא גם את הספר הזה.
