השיח הרעיוני, החברתי והפוליטי בישראל סובל לעיתים קרובות מכשלים לשוניים. המתדיינים משתמשים באותה מילה ומתכוונים לדברים שונים. הבה נבחן שני מושגים נפוצים בלשוננו ובשיח של זמננו: חרדי וחסיד, ומהם נצא למסע בעקבות ספרו החדש של נחל אלגד בנימין שוהם, "להיות לגואל".
מה פירוש המונח חרדי? האם זו צורת היחיד של "חרדים"? אם כן, צריך לומר "חרד". חרד הוא פועל המתאר את מצבו הנפשי של האדם, כמו אוהב או ירא. הפועל יכול להפוך גם לשם עצם, כמו: שומר, רופא, וכיוצא בזה. אבל מה פשר הצורה "חרדי"? נראה שכמו התארים עברי, יווני, ציוני או דתי, "חרדי" אינו מתאר מצב נפשי אלא השתייכות חברתית; חרדי הוא אדם המשתייך לקהילה החרדית. אי אפשר לדעת מתוך התואר הזה שום דבר על מידת יראת השמיים או הדקדוק במצוות שלו. אנחנו לא מופתעים לקרוא ידיעה בתקשורת על חרדי שגנב. אכן, חרד־גנב זה אוקסימורון, אבל חרדי? למה לא? אין סיבה שאדם המשתייך לקבוצה חברתית מסוימת, גם אם חרתה על דגלה את עשרת הדברות, לא יוכל להיות עבריין. החברה יכולה להוקיע אותו, להעניש אותו, אך עדיין הוא ומשפחתו נשארים חלק ממנה.
ומה פירוש המונח חסיד? מהתנ"ך ועד הדורות האחרונים, התואר חסיד ביטא מעלה גבוהה בעבודת ה'. ביטוי מקראי זה שכיח בספר תהילים, ומתייחס ליראי ה' ואוהביו. ר' יהודה הלוי תיאר בספר הכוזרי את דמותו של החסיד בישראל; רמח"ל הקדיש כמה פרקים בספרו "מסילת ישרים" לביאור מהות החסידות והדרכים להשגתה; רבי אליהו מווילנה, גדול המתנגדים לחסידות הבעש"טית, כונה "הגאון החסיד", כי נודע לא רק בגאונותו בתורה אלא גם בחסידותו בעבודת ה'. ככלל, חסיד הוא מי שעושה חסד עם קונו ועם הבריות, הרבה מעבר לשורת הדין.
אולם מאז התפשטותה של החסידות החדשה, מבית מדרשו של הבעל־שם־טוב, חסידות הוא שמה של תנועה חברתית. בימינו, כשאדם מצהיר שהוא חסיד, שואלים אותו חסיד של מי הוא, והוא ישיב: של רבי פלוני. נמצא, שהתואר חסיד נטען במשמעות חדשה ומובנו: אוהד של אדמו"ר מסוים, המקבל אותו כרבו ומשתייך לקהילת חסידיו. במובן הזה, יכול להיות חסיד פרחח. בעולם המושגים הישן הרי זה אוקסימורון גמור, אבל בימינו הדבר אפשרי, שכן המונח חסיד כבר אינו מתאר את מידותיו של האדם ואת עולמו הרוחני, אלא רק את ההשתייכות הקהילתית שלו.
לא ייפלא אפוא שבעולם השיח החדש, שבו חרדי וחסיד משמשים כתארים להשתייכות לקהילות מסוימות ומובחנות, מתקשים להבין איך ייתכן שאדם שלבושו ואורח חייו מסמנים אותו כמשתייך לקהילה החרדית או החסידית יהיה ציוני־דתי בהשקפת עולמו, יהיה רשום ברשימת המזרחי והפועל־המזרחי לכנסת ויקרא להצביע עבורן, יתמוך בשירות צבאי ויעודד רכישת השכלה כללית. בימינו, מעשים אלו עשויים להיחשב כהכרזה על נטישת המגזר והקהילה, אבל בשפה הישנה, אין מניעה שאדם יהיה חרד לדבר ה' ועובד ה' בחסידות, ואפילו הולך בדרכה של החסידות הבעש"טית, ועם זאת ציוני־דתי על כל המשתמע מכך. לא זו בלבד שאין מניעה וסתירה בכך, אלא שהיו רבבות יהודים שכאלה, בגולה ובארץ ישראל. ספרו של שוהם חושף את הקוראים לעולם של ציונות דתית מקורית שכזאת.
מווינה לתל־אביב
החלק הראשון של הספר עוסק בביאור דמותו והנהגתו החסידית של ר' ישראל מרוז'ין. חלקו השני מפגיש את הקורא עם שלשה רבי'ים משושלת רוז'ין, שלושתם חרדים וחסידים, ציונים ומודרניים, שהמשיכו את דרכה של החסידות הרוז'ינאית במלוא רעננותה. שלושת האדמו"רים הם דגם לאותו ציבור רחב שקולו כמעט אינו נשמע בשנים האחרונות, מסיבות שונות. באמצעות המפגש עם משנתם של אבי השושלת ושל שלושת צאצאיו, אנו מתוודעים לשורשים העמוקים של הציונות הדתית שאינה רק שם של מפלגה או מסגרת השתייכות, פוליטית או סוציולוגית, אלא השקפת עולם רחבת היקף, מגוונת ורב־ממדית.
שלושת הרבנים שבהם מתמקד הספר הם בני הדור הרביעי לשושלת רוז'ין. הם נולדו בגליציה, בקיסרות האוסטרו־הונגרית, לפני מלחמת העולם הראשונה, גלו לעיר הבירה וינה בפרוץ המלחמה, והקימו שם, אחרי פרסום הצהרת בלפור ב־1917, ארגון ציוני דתי. כעבור שנים אחדות התמזג הארגון עם תנועת המזרחי, ושלושת הרבנים היו לחברים פעילים ומובילים בתנועה. מובן מאליו שאם היו שלושה מנהיגים כאלה, הייתה לכל אחד מהם גם קהילה, חסידים ותלמידים, שהלכו בדרכו והנחילו אותה גם לבניהם אחריהם. הם כמובן לא היו היחידים, כפי שעולה מספריהם של ד"ר יצחק (ורפל) רפאל ז"ל ("החסידות וארץ ישראל"; "אנציקלופדיה של הציונות הדתית") וד"ר יצחק אלפסי יבדל"א ("החסידות ודרישת ציון"; "דורשי ציון בפועל", שיש בו ערכים ל־1,008 רבנים).
הרבנים הם נינים של ר' ישראל מרוז'ין: ר' חיים מאיר יחיאל שפירא מדרוהוביץ' (1863–1924), שעלה לארץ בשנת תרפ"ב (1922) ונפטר בירושלים כעבור שנתיים בלבד. ר' יעקב פרידמן מהוסיאטין (1878–1956), שעלה לארץ בשנת תרצ"ז (1937) עם חותנו האדמו"ר ר' ישראל מהוסיאטין ושימש כאדמו"ר מהוסיאטין בתל־אביב אחרי פטירת חותנו, משנת תש"ט. והשלישי הוא ר' שלמה חיים (שלמהני'ו, בפי החסידים) מסדיגורה (1887–1972), שעלה לארץ בשנת תרצ"ח (1938), והתגורר אף הוא, כשאר אדמו"רי רוז'ין, בתל־אביב. הוא סירב לשמש כאדמו"ר, והקדיש את חייו להצלת ילדי ישראל שרידי השואה באירופה ולהקמת מוסדות חינוך עבורם בארץ ישראל.
לא מתפעלים ממופתים
היסודות הרעיוניים שעמדו בבסיס ההגות החסידית, הרוז'ינאית, שימשו בסיס לעשייה הציונית של האדמו"רים לבית רוז'ין, והם חלק מיסודות ההגות של הציונות הדתית. ארבעה יסודות מרכזיים מפותחים בספר.
הראשון הוא גאולה דרך הטבע. הרבנים באירופה, שהתנגדו לציונות, טענו שהגאולה צריכה לבוא בדרך ניסית מן השמיים. הציונות הדתית הניחה שקיימת אפשרות, ואולי אפילו הכרח, שהגאולה בדורות האחרונים תבוא בידי אדם ובסייעתא דשמיא. מובא בשמו של ר' ישראל מרוז'ין: "חוששני שהגאולה העתידה תהיה בדרך הטבע, היינו שיהיו מלחמות גדולות בעולם, ואחר כך יעשו ועד מכל האומות ויחליטו להחזיר לכל אומה את ארצה, וכך יחזירו את ארץ ישראל לעם ישראל".
הרבי מדרוהוביץ' כתב: "זכו אחישנה. ואם לא זכו… תהא אתחלתא דגאולה בנסים נסתרים, על ידי הזדככות הטבעיים והמדות של בני אדם בכלל, ועל ידי השאיפה החזקה מצד ישראל לשוב אל ארץ אבות כהיום הזה".
בכלל, ברוז'ין לא התפעלו מניסים: "מאוד היה מתפלא על הדורות הללו שמשבחין את המפורסמים שבדור עם הרבה מופתים. והקשה הלא מי לנו גדול מאליהו הנביא שמסופר עליו במקרא ז' או ח' מופתים, ועל אלישע הנביא ע"ה פי שנים, וכעת הם משבחים את צדיקי הדור עם חמישה עשר מופתים בכל יום". משכך, יכלו לקבל גם את הגאולה בדרך הטבע וללא ניסים גלויים.
היסוד השני הוא אהבת ישראל ואחדות האומה. החסידות המקורית מימי הבעש"ט הדגישה את ערכו של כל אדם מישראל, גם אם הוא איש פשוט ואפילו בעל עבירה. גדולי החסידות לימדו זכות על כל אדם מישראל, גם על מי שאינם שומרים מצוות, מתוך אהבת ישראל ותחושת אחריות כלפי כל יהודי באשר הוא. החרדיות, שנלחמה בהשכלה ובפירות הבאושים שלה, פיתחה גם גישה של עוינות והסתגרות מפני כלל ישראל, והשפיעה גם על חלקים בתנועה החסידית, אך לא על בית רוז'ין ודומיו, שהמשיכו להיות נאמנים למסורת הבעל־שם־טוב ותלמידיו.
כותב ר' שלמה'ניו מסדיגורה: "אין לך רעל גדול מזה המסכן את קיומו של העם כולו מאשר הפירוד ושנאת אחים, ואין לך סם מרפא ומחיה ומחזק מאשר אהבת ישראל ושלום אחוה ואחדות, שזו היא מטרת החסידות. השטן מרקד בינינו רחמנא לצלן ורוצה לעשות פירוד חס ושלום בעם, ועלינו להתקומם נגד זה בהתלהבות חסידית, באהבת האחד את השני באהבה עזה, ולראות את הטוב שבחברו".
יסוד נוסף הוא קדושה בחיי המעשה ובגוף, במיוחד בארץ ישראל. החרדיות החדשה מקדשת את הפרישה מחיי העולם הזה, התמקדות בלימוד תורה ובתפילה, ומתוך כך ממעיטה בערכם של אנשי מעשה. הציונות הדתית גורסת "תורה ועבודה", ובלשונו של רבי יעקב מהוסיאטין: "עבודת ה' כתיקונה והיותר חשובה היא אם עובדים את השם לא רק בתורה ותפילה כי אם גם בדברים חומריים ארציים … אין כוונת התורה להפריש את האדם מן הארציות… ורק דרך רפואה באופן זמני יש שעשו זאת".
היסוד הרביעי הוא פתיחות אל העולם הסובב, ההשכלה והתרבות. בדומה להסתגרות של החרדיות החדשה מפני החברה היהודית הכללית ומפני חיי המעשה והעבודה בעולם הזה ואפילו בארץ ישראל, היא מסתגרת מן התרבות הכללית ומעולם ההשכלה. האדמו"רים הציוניים ממשיכים את מסורת השילוב בין תורה לחוכמה והפתיחות לקבל את הטוב שבחוכמת אומות העולם. הם ראו בנוער החרדי בזמנם כחלוץ שיוביל את המחנה בארץ ישראל, בשילוב הנכון בין תורה לחוכמה וליישוב הארץ.
כך נכתב על ידיהם באגרת הקריאה שלהם להקמת ההסתדרות הציונית־חרדית "צעירי ישראל" בווינה: "בשעה גדולה זו אנו פונים אל הבחורים החרדים בקריאה: הסתדרו! בני הנעורים של כל שדרות עמנו הבינו את ערך הרגע הנוכחי לעמנו ולעתידו והסתדרו למען דאג להתפתחות עצמותם ולעמם, להיות מוכשרים לתפקידים הגדולים, שעליהם למלא בעבודה לשם תחיית עמנו וארצנו".
בין הסעיפים של תכנית ההסתדרות מופיעות המטרות הבאות:
א. לעזור לחברים להשתלם בלימודים העבריים והכלליים. ב. להעמיק את ההכרה הלאומית של החברים ולעורר בליבותיהם אהבה לקנייני העם. ג. להקנות את השפה העברית בתור שפתנו הלאומית ומפתח לכל תרבותנו ותורתנו. ד. להכיר את רוח התורה והיהדות, למען לחיות על פיו, על ידי התמקדות באוצרות הספרות העברית שמכל הדורות. ה. להעמיד במרכז החיים את השאיפה לארץ ישראל ולחיים עבריים שלמים שם ברוח העם והמסורה. ו. לדאוג לטובת המוני העם, לצרכיו ולזכויותיו בתפוצות הגולה, לא להינזר מן המוני העם, כי אם לעמוד עימם בקשר תמידי, לחיות בתוך העם, לשמוח בשמחתו ולהיות מיצר בצרתו…
חזרה לשורשים
אם ישאלך חרדי בן זמננו, אם כך הדבר, מדוע אין רבותי הולכים בדרך הזאת? תשובה היסטורית משעשעת לשאלה זו הציע ר' מנחם נחום מאיצקאן, קרוב משפחתם של שלושת הרבנים, שאף הוא חבר אליהם בווינה להקמת ההסתדרות הציונית־חרדית:
כת של בטלנים תמימים ראו יהודים גלוחי זקן, מחללי שבת, אבל עוסקים בצרכי הצבור היהודי, ושאלו מי הם הללו? נענה בטלן אחד בתמימותו ואמר: ציונים המה. הלכו בטלנים אלה לבית המדרש ודרשו: הציונים המה יהודים גלוחים מחללי שבת! ונתקבלה זאת בין באי בית המדרש לתורה, שהציונות היא הפקרות ואפיקורסות. באו פקחים וקראו להם: בטלנים! הידעתם מה היא ציונות? הציונות היא אהבה לארץ ישראל, אהבה לעם ישראל, לתורתו ולמצוותיו. וכן הידעתם מי הם הציונים? הציונים האמיתים הם אותם המתפללים שלש פעמים ביום ואומרים 'ולירושלים עירך ברחמים תשוב', וקוראים 'לשנה הבאה בירושלים'. אלה שיקומו בחצות הלילה ויבכו על החורבן ויאמרו 'על היכלי אבכה יומם ולילה, ולתפארת ציון עיר המהוללה'. אבל אלה, שאתם ראיתם, המה יהודים חפשים, מחללי שבת, ובכל זאת יען יש גם להם אהבה וגעגועים לעמם ולארצם, נקראו גם הם ציונים. אולם לדאבון לבנו ונפשנו לא שם איש לבו לדברי אמת, ונשארו הבטלנים.
ספרו של שוהם מציג מודל היסטורי של שילוב בין חרדיות, חסידות וציונות דתית. הוא מראה כי לחרדים ולחסידים של זמננו יש על מי לסמוך בבואם לשקול מחדש את מדיניות ההרחקה שלהם מהחברה הישראלית, מלימודי הליבה וההשכלה הכללית והאקדמית, ומן השירות הצבאי. היכרות עם העבר הלא רחוק יכולה לאפשר למעוניינים לפתוח פתחים בחומות הגבוהות, לגלות שלא מדובר בפריצת דרך חדשה ובכניעה לחברה הסובבת, אלא בחזרה לשורשים העמוקים של המסורת שממנה הם יונקים.
להיות לגואל
היסודות הציוניים בחסידות רוז'ין
נחל אלגד בנימין שוהם
הר ברכה, 2024, 236 עמ'
