כשקפצה לי במסך כותרת עם דיווח ראשוני על פיצוץ הביפרים בלבנון, עוד לפני שפתחתי את גוף הכתבה, הוצאתי מתיק המילואים את המטען הנייד וחיברתי אותו לשקע. כדי שכאשר תבוא ההקפצה לא איתקע שוב, כמו בפעם הקודמת, ימים שלמים בשטח עם טלפון בלי בטרייה. אבל אחרי יום או יומיים נראה שזה היה אירוע אפיזודי והחיים חזרו למסלולם. במוצאי השבת שבה חיסלו את נסראללה, לא פתחתי ynet אלא את קבוצות הווטסאפ של הצוות והסוללה, אבל מלבד כמה בדיחות לא היה שם כלום. פעם נוספת לא נקראנו.
יום הושענא רבה מביא את החרדה לשיא. כבר לא מדובר בטקס המלכה או ביום של סליחה וכפרה, רק חרדה טהורה מפני חיתום הדין, שמלווה באופן טבעי בלילה נוסף ללא שינה
בסוף הסבב הקודם בעזה, כשקיפלנו את הציוד בימ"ח בצאלים, נאמר לנו שאי אפשר לדעת מתי נחזור שוב לדרום, אבל "אם קורה משהו בצפון – אנחנו שם". אבל עכשיו כשאוגדה ועוד אוגדה חוצה את הגדר ללבנון ואנחנו עוד יושבים בבית, התברר שה"משהו" שצריך לקרות כדי שיקראו לנו צפונה הוא משהו קצת גדול יותר. שזה הגיוני בסך הכול, בשביל אגד תותחנים שהשם הרשמי שלו הוא "עוצבת סיני". הגיוני, אבל שונה מן המציאות שלה הורגלנו. כמעט שנה, מאז שמחת תורה האחרון, בכל מקום שבו קרו הדברים החשובים, היינו. בקרבות ההגנה של הימים הראשונים ירינו קרוב לגדר, מסייעים להביא את אחינו לקבר ישראל; בכניסה הקרקעית לצפון הרצועה ירינו מטחים כבדים על בית חאנון; בכניסה למרכז הרצועה הפצצנו את חאן יונס; במבצע ארנון עטפנו בעשן ואש את נוציראת. ועכשיו תותחים אחרים מרעידים את אדמת לבנון, ואני מכין סנדוויצ'ים לילדים ולוקח אותם לגן, ובדרך שואל חבר או מפקד אם יש כבר צו באופק או בודק בקבוצת "דרושים למילואים" אם יש דיווח על מפי"ק תותחנים עם חוסר בסד"כ. אני בגוש עציון וליבי בגבול הצפון.
המונח המקצועי הוא "עוררות". אותו שילוב של דריכות וחרדה שאחז כמדומני בכולנו מאז שמחת תורה דאשתקד. הידיעה שבכל יום עשויים לקרוא לך, שבכל רגע עלולה להישמע צפירה של אזעקה, שהכותרת הבאה בחדשות עלולה לזעזע שוב את עולמך. עד רמה מסוימת, עוררות מסייעת לתפקוד. היא מחדדת את החושים, עוזרת להבחין במהירות בסימנים המעידים, וגורמת לך לבחון מראש דרכי תגובה ותרחישים. יש בה, במידה, גם מנגנון של הגנה, מפני תחושת האין־אונים וחוסר השליטה, כשאתה נתלש על כורחך בן רגע משטף החיים. אבל יש לה גם מחירים כבדים, יעיד עליהם הזינוק החד ברכישה של כדורי שינה מאז פרוץ המלחמה, כאילו לקינו, כחברה, באינסומניה קבוצתית.
עוררות היא ההישג הנדרש של תפילות הימים הנוראים. כבר מתחילת אלול תקיעות השופר מעוררות את הישנים ומנסות להחריד את הנמים ממרבצם. שבועות שלמים אנחנו מוחאים כפיים ורוקדים ומכים על החזה. חלק מובנה משמחת בית השואבה מגולם בתיאור שבגמרא: "לא ראינו שינה בעינינו כל אותם הימים". יום הושענא רבה מביא את החרדה לשיא. כבר לא מדובר בטקס המלכה או ביום של סליחה וכפרה, רק חרדה טהורה מפני חיתום הדין, שמלווה באופן טבעי בלילה נוסף ללא שינה. ודווקא מתוך כך, ומתוך תפילות הגשם, מגיע חג שמיני עצרת, שעל גביו נוצרו ריקודי שמחת תורה.
מהות החג, כפי שמתארים המדרשים, הוא הרגע שבו המלך אומר לאוהבו: עזוב את כל ההכנות והתפילות ואת כל המחשבות המטרידות. תפסיק לחשוב על אינספור האומות שמאיימות בכל רגע נתון על הגבולות. תתנקה לרגע מכל אלו ותתחבר למה שיש כאן ועכשיו. נותרה לך אולי בבית חתיכת בשר או דג או ירק? לא צריך יותר. בוא נשב לאכול אותה ביחד. נחיה רגע אחד את החיים. פשוט נהיה. לפני ששוב נתחיל הכול מבראשית.
