האם טבח שמיני עצרת עורר שאלות באמונה?

האם טבח שמיני עצרת עורר שאלות באמונה? אני רוצה לכפור בעצם המושג הזה, "שאלות באמונה". זהו צירוף מילים משובש, שמעיד על תפיסה שגויה של האמונה עצמה.

לומר "שאלות באמונה" זה כמו לומר "החשמל מטפטף". האמונה שלנו לא תמיד מושלמת, כמוה כמערכת החשמל שלנו; אך את הבעיות שלנו באמונה לא נכון לתאר כשאלות, כמו שאת בעיותינו עם החשמל אי אפשר לתאר כטפטוף.

אמונה אינה מערכת היגדים, אלא מערכת יחסים. בתנ"ך ובמדרש, במשנה ובגמרא, הקשר שלנו עם א־לוהים לעולם אינו מתואר במושגים פילוסופיים, אלא במונחים של קשר אישי. בלשונו של הפילוסוף מרטין בובר, אבותינו לא "האמינו ש", אלא "האמינו ב": "והאמין בה', ויחשבהָ לו צדקה". הם האמינו בה', לא כפי שמאמינים שכוח המשיכה עומד ביחס ישיר למכפלת המסות וביחס הפוך לריבוע המרחק, אלא כמו שמאמינים באבא.

בחינוך הדתי נוטים להתייחס ללימוד מחשבת ישראל כמקור האמונה. אני מתפרנס מהוראת מחשבת ישראל, ובכל זאת אסתכן בכריתת הענף שעליו אני יושב ואומַר שהגות דתית איננה מעיין האמונה. אמונתנו בקב"ה היא מערכת יחסים, ולכן הקשר בינה לבין ספרי אמונה דומה לקשר בין מערכות יחסים משפחתיות לבין ספרי פסיכולוגיה. הספרים יכולים לעזור בהבנת היחסים, ויכולים להעמיק את ההתמודדות עם בעיות ומכשולים. אבל שום אדם בריא בנפשו לא מתאהב באישה כי קרא עליה בספר; שום אדם לא אוהב את אחיו רק כי קרא מאמר על שבחי האחווה; ושום פתרון לסכסוך בין הורים לילדם לא יצמח מהגדרת המתח הזה כ"שאלות בהורות".

רבים מאבותינו זעקו לה' מרה לנוכח מה שראו כעוול בלתי מוסבר. אברהם שאל: "השופט כל הארץ לא יעשה משפט?!", ירמיהו זעק: "מדוע דרך רשעים צלחה?!", וספר איוב כולו מוקדש להתמודדות דומה. אך השאלות הללו אינן שאלות על א־לוהים, אלא שאלות אל א־לוהים, חלק מדיאלוג מר וכואב איתו. הן אינן מערערות את האמונה, אלא להפך – הן מניחות את האמונה כמובנת מאליה, ובלעדיה אין להן שום משמעות. כפי שכתב אחרי השואה הפילוסוף הצרפתי־יהודי עמנואל לוינס: "באיזה מין דֵמון צר־אופקים, באיזה מין קוסם מוזר אכלסתם את השמיים שלכם, אתם, המכריזים היום שהשמיים האלה בעצם – ריקים? ומדוע אתם ממשיכים לחפש, תחת השמיים הריקים האלה, עולם שהוא הגיוני וטוב?"

מחקר של המכון למדיניות העם היהודי הראה שבעקבות טבח שמיני עצרת רוב המאמינים הדתיים והמסורתיים התחזקו באמונתם, ורוב האתאיסטים התחזקו בכפירתם (בממוצע, כמובן). זה הגיוני, כי בזמני מצוקה נוטים אנשים רבים לחפש נחמה באמונותיהם: זה באמונתו הדתית וזה באמונתו האנטי־דתית. ובכל זאת, זוועות הטבח מציבות אתגר לאמונתנו. בכל מערכת יחסים בריאה יש רגעי משבר, ועבור רבים מאיתנו הטבח היה רגע מעין זה. אבל מוטב להכיר בכך שהמתח הזמני הזה עם א־לוהינו הוא תופעה רגשית, ולא קושיה אינטלקטואלית. תחושה שהיא לגיטימית לגמרי במישור הרגשי הופכת לפרדוקס חסר פשר כאשר מתיימרים לתרגם אותה למונחים תיאולוגיים. שמעתי, למשל, מעטים שטענו בתקופת הסליחות שלדעתם דווקא ה' הוא שצריך לבקש סליחה מאיתנו. דבריהם כנים וכוונתם ודאי לטובה, אך א־ל שחוטא לברואיו אינו א־ל אלא אליל, וקשה מאוד להבין למה מישהו ירצה להאמין בו ולעבוד אותו מלכתחילה. לו המסתייגים הללו היו בכל זאת אומרים סליחות, היו פוגשים שם את הפסוק החשוב מספר איוב: "האנוש מא־לוה יצדק? אם מֵעושֵׂהו יטהר גבר?"

על כל זה צריך להוסיף עוד פסוק: "איוולת אדם תסלף דרכו, ועל ה' יזעף ליבו". אם מעשן כבד יבוא בתלונות לקב"ה מדוע לקה במחלת ריאות, אפשר להניח שיהיה לה' מה לענות לו. ובמקרה שלנו, אצטט רב שאמר לי: "האם ה' הוא שמסר את עזה למחבלים? האם הוא מימן את הרוצחים במזוודות כסף? האם הוא זה שהקטין את הצבא?". במישור הפרטי, המחשבה הזו ודאי אינה תקפה: הרי צדיקים רבים נהרגו בטבח ובקרב, על לא עוול בכפם. אך במישור הלאומי, דומה שלפעמים התלונות על ה' נועדו להדחיק את רגשות האשמה המוצדקים שלנו.

פעם שאל המשורר הקיבוצניק אבא קובנר את מורי ורבי, הרב עמיטל: "איך אחרי השואה אתה יכול להמשיך להאמין בא־לוהים?". הרב עמיטל ענה לו: "מילא זה – כל אחד יודע שאת א־לוהים אנחנו לא אמורים להבין; אבל איך אחרי השואה אתה יכול להמשיך להאמין באדם?". וזו, כמובן, שאלה קשה הרבה יותר.

motzash.navon@gmail.com