בבוקר 7 באוקטובר התעוררתי למציאות קודרת. בזמן שהדי הזיכרון התנגנו ברכות מהרדיו, מצאתי את עצמי מדפדפת ביומן כמו בספר גורלות. הגילוי ש־7 באוקטובר הבא יחול בדיוק בחג הסוכות השאיר אותי מופתעת לרגע. מה יהא על התאריך הזה? איך נציין אותו מדי שנה? פעם הוא נופל על חג, פעם ייפול על שבת, מה יהא עליו ומה יהא על שמחת תורה? בימים אלו, כשמסורות חדשות מתגבשות כמו צלקות טריות, מרחפת השאלה מהו באמת "היום הקובע" בלוח השנה של הטראומה הלאומית.
יום הכיפורים למשל, התאים באופן אימננטי לציון מלחמת יום הכיפורים. חרדת יום הדין השתלבה היטב בתוך האבל והצער על המחדל הגדול. ומאז ועד היום, אמצעי התקשורת משלבים כתבות על המלחמה לצד כתבות על סליחה ומחילה. אבל לא כך הם הדברים כשמגיעים לשמחת תורה – חג שכולו הילולה ואחדות השורות, אולי החג הכי פועם בלוח השנה היהודי. וכעת עולה הצורך לשלב בין שתי תחושות לאומיות סותרות – הרצון לשמוח והצורך להתאבל, מה עושים עם זה?
אחד הרגעים הכי מרגשים שחוויתי השנה היה כאשר נתקלתי במופע המוזיקלי של דניאל וייס, ששני הוריו נרצחו בבארי. עומד לו וייס ושר יחד עם להקתו "את המנגינה הזו אי אפשר להפסיק" מעל חורבות בית הוריו
"אני מסוכסכת קצת עם התאריכים", כתבה בגילוי לב דבורה זגורי בפוסט שפרסמה ב־7.10, "זה כן היה היום – זה לא היה היום, יש איזה פער מוזר בזמן. דפנטלי קרה משהו לזמן בשנה הזאת… אין צורך להיות מסוכסכת כל הזמן דבורה, אני אומרת לי, היום תכתבי על היום וגם בשמחת תורה תכתבי על מה שיהיה היום. יש מספיק צער ליומיים. ואם אחפור על זה קצת אגלה בתוכי שב־7.10 לצער יש צבע שקשור למדינת ישראל, להאשמות כלפיה, לאכזבות, לתירוצים העלובים. ובשמחת תורה – צבע שקשור לקדוש ברוך הוא, וזה כבר קצת יותר מסובך".
בעוד שעות אחדות תיקבע המסורת. בעוד רגעים ספורים יעמוד למבחן הנרטיב החברתי שלנו לגבי היום הזה, ויש איזו תחושה הרת גורל באוויר. זה מתחיל להיות עוד יותר מוזר כשמגלים שבספר דברים, שאותו אנחנו מסיימים לקרוא מחר, המילה "שמחה" מופיעה תריסר פעמים לעומת פעם אחת בלבד שהיא מופיעה בשאר חומשי התורה. הרב יונתן זקס זצ"ל נתן דעתו על העניין הזה כשתהה למה בחר משה להדגיש את עניין השמחה דווקא בספר דברים. "משה כמו עומד על ראש הר ורואה את כל ההיסטוריה היהודית פרוסה לרגליו", כותב הרב, "ומן הגובה המסחרר הזה הוא מוריד מסר אל העם הנאסף סביבו: אתם יודעים כמה סבלו אבותיכם. שמעתם על שעבודם במצרים. אתם עצמכם חוויתם על בשרכם נדודים במדבר בלי בית, אבל הניסיון הקשה עוד לפניכם. המבחן האמיתי הוא מבחנם של ימי הביטחון והשובע".
בלב המדבר, על סף כניסה לארץ המובטחת, משה מלמד את עמו על כוחה המאחד של השמחה. הוא מצייר חזון של אומה שאינה מתלכדת רק בצל הסכנה אלא רוקדת יחד גם בימי אור. "הצרכן בן זמננו", טוען הרב זקס, "יסודו בגוף ראשון יחיד – אני רוצה, אני צריך, אני מוכרח שיהיה לי. דברים רבים אנו יכולים להשיג בגוף ראשון יחיד, אך יש דבר אחד שלא – זוהי השמחה. כי השמחה היא האושר שאנחנו חולקים".
בעולם שבו האושר נתפס כמסע בודד, מסביר הרב זקס, משה קורא לנו לגלות מחדש את הקסם שבשמחה משותפת. הוא לוחש באוזנינו סוד עתיק יומין: האושר האמיתי מצוי בחיבוק החם של קהילה, בצחוק המשותף של חברים. אסור לוותר על האושר הזה.
אחד הרגעים הכי מרגשים שחוויתי השנה היה כאשר נתקלתי במופע המוזיקלי של דניאל וייס, ששני הוריו נרצחו בבארי. עומד לו וייס, יתום מלחמה, ושר יחד עם להקתו "את המנגינה הזו אי אפשר להפסיק" מעל חורבות בית הוריו. הסרטון הזה גרם לי לבכות בעיקר בגלל הניגודיות שלו – משהו בערבוב הזה בין אבל לשמחה, בין כאב לתקווה, יצר את הרגש המדויק שרציתי לחוות באותו רגע.
ואולי זהו בעצם הרגש שאנחנו מחפשים בחג הזה. אולי זו המסורת שאנחנו מבקשים להנציח. כמו הדמדומים שבין יום הזיכרון ליום העצמאות, שמחת תורה יכול להיות היום שיהפוך את האבל והמספד של 7 באוקטובר ליום שבו אנחנו מסוגלים, בדרך לא דרך, לחגוג יחד גם את החיים שניצלו.
שמחה בתוך אבל לא חייבת להיות סתירה. זו יכולה להיות גם דרך לומר שהמוות מסיים חיים אך לא מערכות יחסים. אלה שאהבנו ואיבדנו ממשיכים לחיות בתוכנו. אנחנו ממשיכים להיות מושפעים מהם ומורמים מהתשוקה שבה הם חיו. בהלכה היהודית אבל אינו רשאי להשתתף בחגיגה, אך חוגג חייב לבקר אבל. ההלכה מלמדת אותנו לדעת להשתתף בצערם של אחרים, אך לא להעיב עם צערנו על רגעי השמחה. ככה אנו לומדים לחיות עם האֵבל בלי להיות מובסים על ידו. חג שמח.
rachelm@makorrishon.co.il
