בתחתית כריכתו הקדמית של "אהבה" מופיע ציטוט משבח שנכתב עליו במגזין המקוון "מאדאם פיגארו": "תכשיט של כתיבה תמציתית ומדויקת, שמציגה בצורה נפלאה את האהבה היומיומית". ובכן, מרגע שלוקחים את הספרון הצנום הזה ליד אפשר להבין שזוהי מחמאה מהסוג שמסתיר מאחוריו פגם מהותי. כמו הניסיון לתאר אדם מסוים כ"יסודי ודייקן", בעוד שברור לגמרי שמדובר בנודניק־על שלא ינוח עד שהדברים לא יסודרו לפי רצונו המדויק, ורק אחרי שהפרטים הקטנטנים ביותר בוצעו. אז נכון שהמחיר הקטלוגי של "אהבה" הוא 88 שקל ולא 98 כמו מחירו של ספר באורך מלא, אבל עם כל הכבוד – צריך סיבה ממש טובה להוציא לאור ספר בן פחות ממאה עמודים. האם "אהבה" מספק את הסיבה הזו? לא ממש.
ז'אן וז'אק הם זוג צרפתי שאת אהבתם ארוכת השנים מתאר כאן פרנסואה בגודו, מחזאי וסופר צרפתי מוכר ששמו הולך לפניו, ומאחוריו כבר 12 רומנים. "רציתי לספר על האהבה כפי שהיא נחווית רוב הזמן על ידי רוב האנשים", הוא מכריז בגב הספרון הצנום, "בלי משברים או אירועים מיוחדים. בראי החיים החולפים, האביבים שצצים ונעלמים. באור התוגה של הדברים. האהבה נמצאת בכול ובשום מקום, היא נמצאת בזמן עצמו". משפט מרשים מאוד, אבל כשקוראים בלגימה אחת את 95 העמודים לא נותר ממנו הרבה.
ראשית, סיפור האהבה של ז'אן וז'אק מתחיל רק בעמוד 30. כלומר, השליש הראשון של הספרון בכלל מוקדש לתעלול ספרותי שבמסגרתו בגודו מהתל בקורא וגורם לו לחשוב שגיבורי הספר יהיו ז'אן ופייטרו, בחור שז'אן מתאהבת בו אהבת סרק חד־צדדית, ואז עובר הזרקור לכמה דקות לז'ראר ומאריבון, הוריו של ז'אק. בשעה טובה ז'אן וז'אק מכירים, מתאהבים, ובמחי שני עמודים כבר אנו קופצים עשור קדימה להולדת בנם, עוד כמה עמודים חולפים ובנם מוצא עבודה, והנה הוא מקודם וטס לנהל סניף בקוריאה, ואז ז'אן מתה ולאחריה גם ז'אק.
במסגרת הבהילות והקצרנות, כי הרי תכף מתקדר לו באופק עמוד מספר מאה, סף מפחיד שאותו חלילה לנו מלחצות, ייאמר כי תיאורי הפרידה מהעולם של בני הזוג מספקים בכל זאת רגע של ספרות טובה, אמפתית ומנחמת. בגודו יכול לכתוב היטב, אין ספק בכך, מה שרק מעצים את תחושת הפספוס כשגומרים את "אהבה" בפחות משעה של קריאה נינוחה.
בכלל, נדמה שמדובר בתקציר של סיפור אהבה שהוגש להוצאה ועקב טעות בתקשורת פורסם כפי שהוא. כמעט כל פסקה היא פתח לפרק מעניין ויפה שהמחבר פשוט מתעקש לקצץ ולגמד לכדי מספר עמודים בודדים, בלי סיבה אמיתית. מעבר לעניינים הטכניים, אפשר לדון באריכות האם סוג האהבה שמשורטטת כאן היא אכן זו שצריך להתפאר בה. כזו שיש בה בגידה במהלך השנים, כזו שהופכת למונוטונית ואפרורית, כזו שבסופה יש זיכרון רחוק של מהי אהבה שאינה תלויה בדבר. יכול להיות שזהו עניין תרבותי, ושהצרפתים פחות מתייחסים לזוטות כמו ניאוף כשהם באים להגדיר אהבה זוגית. אבל מעבר לכך, לאורך כל החיבור הזה יש תחושה תמידית של כישלון, של קריסה לתוך שעמום החיים בלי יכולת לעצור רגע ולחדש ימינו כקדם. האם לזו תיקרא אהבה? אם בגודו היה מאמין בכך, יכול להיות שהיה כותב על ז'אן וז'אק ספר באורך מלא.
הבהרה: שם הסופרת שכתבה את ״הרוצח האחרון בפתח תקווה״ הוא לימור נחמיאס ולא כפי שנכתב במדור הקודם
אהבה / פרנסואה בגודו / פן וידיעות ספרים / 95 עמ'
