ביום האחרון של חודש אדר שנת תשע״ה פתחתי את ארון הברזל החום שעמד ליד המיטה שלי בפנימיית הישיבה והתחלתי לרוקן אותו לתוך מזוודה שחורה ענקית. הכנסתי את ערמת החולצות הלבנות המגוהצות ואת המכנסיים השחורים התלויים ואת נעלי השבת וקולב העניבות ואת כלי הרחצה והכפכפים ונעלי הריצה והתמיסה לעדשות ואחר כך ניגשתי למדף העץ שלי והורדתי ממנו את עלי שור חלק א׳ וחלק ב׳ ואת המצאת הבדידות ואת ליקוטי מוהר״ן ואת כוכבים בחוץ ואת התקליט "תרקוד" של שלמה ארצי שקניתי בעשרה שקלים בשוק הפשפשים וגם אותם דחסתי לתוך המזוודה השחורה ואז ניתקתי את מנורת הלילה מהשקע וגלגלתי סביבה את הכבל ותחבתי אותה בין הבגדים, ואת המגבעת הנחתי בתוך קופסת הקרטון המרובעת שלה ואת החליפה ארזתי בתוך נרתיק ואז הסרתי את הסדינים מהמזרן הירקרק והקשיח וגם אותם דחפתי פנימה. ואז, אחרי שהכול היה ארוז, הסתכלתי על הפינה שלי שהייתה לפתע מיותמת, ריקה וקרירה.
בדרך כלל, בחורים עוזבים את הישיבה כשהם מתחתנים. גם אני, במשך שנים ארוכות הייתי בטוח שככה תיראה העזיבה שלי. כמו שכתוב בספר – מבית המדרש היישר אל החופה. אבל מתישהו הבנתי שזה כבר לא יקרה. רציתי מאוד להתחתן בחורף ההוא, אבל תקופת השידוכים שלי התארכה והקונספט של שדכניות, בירורים, לובי של מלונות ושאר פרטי ההצגה לא הסתדרו לי כל כך. הרגשתי שאני הולך לאיבוד. גם התורה והתפילה שלי התחילו ללכת לאיבוד. רוב החברים הטובים שלי התחתנו ואני שקעתי בדיכאון סמיך. ואז, ביום גשום אחד אחרי התבודדות ארוכה ושיחה עם חבר טוב החלטתי להתקדם הלאה. מצאתי לי בית מדרש חדש בירושלים, כזה שלומדים בו גם חסידות ומחשבה ולא רק גמרא, מצאתי עבודה מסודרת כמדריך לילה בישיבה תיכונית והתחלתי לברר על שירות אזרחי, ובכלל, בחרתי לקחת אחריות על החיים שלי במקום להזדקן על ספת הפנימיה בייאוש, בטלה ורחמים עצמיים. מה שנקרא אתערותא דלתתא.
השאלה שנשאלתי הכי הרבה היא האם הסיפורים קרו באמת, ואני בעקביות ראויה לשבח אף פעם לא עניתי. כל הסיפורים קרו ולא קרו. אלה שקרו – אכן קרו, ואלה שלא – יכולים היו לקרות
אהבתי את הישיבה בכל מאודי. את החברים והאווירה והלימוד וחדות המחשבה וההומור והציניות והסלנג וגאוות היחידה. הייתי מחובר לישיבה בכל נימי נפשי. וזה לא שחשבתי שהכול בה מושלם, להפך. הייתה לי תמיד מחשבה ביקורתית ומפוכחת כלפיה בבחינת ״נאמנים פצעי אוהב״, ועדיין הפרידה הייתה קשה. שלמה לגמרי אך קשה.
לפני ארבע שנים קיבלתי הזדמנות לחזור לישיבה פעם בשבוע ולכתוב ממנה זיכרונות. כבר הייתי נשוי לשולי, אבא של עקיבא, אחרי שלוש שנות שירות אזרחי ולקראת סוף לימודי קולנוע. בהתחלה חששתי. זו נראתה לי משימה הזויה. כמה סיפורים כבר אפשר לכתוב על הישיבה? אבל, למרבה הפלא משבוע לשבוע הדבר התברר כאפשרי. פתאום ראיתי את הישיבה באור אחר. חדש. בוגר יותר. משועשע יותר. חומל יותר. נוקב יותר. קל יותר. מדי שבוע נזכרתי בי ובחבריי ובחיים האלה שהיו לנו. חיי בית מדרש אינטנסיביים לצד חיי פנימייה דלים בחומר אך עשירים ברוח, אפופים בסקרנות אינסופית כלפי העולם שבחוץ אך נטועים עמוק בעולם שבפנים. הבמה כאן אפשרה לי חופש בלתי רגיל ביכולת לספר את הדברים כמו שהיו. בלי לייפות אותם או להשמיץ אותם. לספר אותם כמו שהם, בפשטות. השאלה שנשאלתי הכי הרבה פעמים מאז שהטור הזה בא לעולם היא האם הסיפורים בו קרו באמת, ואני בעקביות ראויה לשבח אף פעם לא עניתי. השתמשתי בקלישאה הידועה שכל הסיפורים קרו ולא קרו. אלה שקרו – אכן קרו ואלה שלא – יכולים היו לקרות.
לפני שנה, עם פרוץ המלחמה, הרגשתי שאין יותר מקום לספר סיפורים מהישיבה. שזה לא הזמן ולא הדבר הכי טקטי בעולם. חשבתי שכמו דברים רבים וטובים שנדחקו לתחתית הרשימה, גם הטור הזה צריך לבוא אל סיומו. אך ככל שעבר הזמן, גם הוא מצא את הנוסחה שלו להתקיים עוד שנה שלמה. זה הטור ה־200 והאחרון של סיפורים מהישיבה. מי היה מאמין. בימים אלה אני עובד על ספר שבו יופיעו רוב הסיפורים שהתפרסמו כאן, כך שזה לא ממש הספד על דאבדין ולא משתכחין, אני מקווה.
זהו. תודה לכם קוראים יקרים, על שקראתם מדי שבוע והגבתם ושיתפתם והערתם ועוררתם. תודה לתמר ולמוצש. אני לא הולך לשום מקום, אני נשאר לכתוב כאן על החיים עצמם ועל היומיום מהזווית שלי. מהמקום שלי כאבא, כבן זוג, ככותב, כיוצר, כמשוטט, כלומד תורה, כאיש שיושב על הגדר, רגל פה רגל שם. ועכשיו, אני סוגר את המזוודה ויוצא משערי הישיבה בפעם האחרונה.
