באמצע פברואר 2008 התבשר הסופר עמוס עוז ז"ל על זכייה בעוד פרס יוקרתי, פרס דן דוד – בסך 330 אלף דולר. בנימוקי השופטים הוסבר שעוז "השכיל להציג לקוראיו אירועים היסטוריים תוך הדגשת מצבו של האדם הפרטי, ולתאר קונפליקט טרגי בין שני עמים". כיוון שהימים היו ימי הרעשות קסאמים בדרום והתחבטות ישראלית שגרתית באשר לאופי התגובה, הסופר הבקי בקונפליקט ובהיסטוריה התבקש בפתח ריאיון חגיגי עימו ברשת ב' להכריע בין המתחבטים.
הוא לא חמק ממתן תשובה ישירה: "אסור בשום פנים ואופן, אסור לישראל לשלוח את הצבא שלה להיכנס לעזה, מכמה טעמים. קודם כול, אני חושש שביום אחד של פלישה לעזה יהיו יותר נפגעים מאשר בשבע שנות הקסאמים. שנית, זה לא יועיל, כי היו קסאמים על שדרות גם בשנים שבהן ישבנו בעזה. יהיו התקפות על הכוח הכובש יום ולילה, ומטעני צד ופיגועי ירי ופיגועים של מחבלים מתאבדים".
המראיינת העירה ש"בינתיים האזרחים עומדים בחזית, והצבא עומד בחוץ". עוז השיב: "אני חושב שאפשר להגיע להפסקת אש עם חמאס. מכל המחירים שישראל עלולה לשלם בכניסה לעזה, זה המחיר הפחות קטלני והפחות מסוכן".
כזכור, עמוס עוז לא היה רק סופר עתיר פרסים. כישוריו הרטוריים וסגולותיו הפובליציסטיות הגביהו אותו למעמד של גורד שחקים מוסרי, מומחה ניווט בכיר במשעולי האתגרים הלאומיים, אורים ותומים. בקיץ 67' הוא נמנה עם ראשוני הממליצים על הסתלקות מהשטחים. השקפת עולמו המדינית אמרה שכל מקום אשר תדרוך כף רגלנו בו מעבר לקווי 49', רק יעמיק את התהום תחתינו; שאין טעם בסיכון חיי חיילינו מעבר לאותם קווים, כאשר לכאורה אפשר להגן על חיי האזרחים מעומק ישראל הקטנה, באמצעות הסכמי שלום, גדרות, חיל האוויר, המודיעין הנפלא וכיפות ברזל. בספרו האחרון העניק עוז את התואר "פנאטיים" לאלה שראו באזורי יש"ע נכס ביטחוני, לא רק אדמת אבות. "מחר או מחרתיים", הוא לעג להם באחרית ימיו, "יהיה אפשר לפגוע פגיעה קטלנית ומדויקת בטילים בכל נקודה בעולם. האם נשלח את צה"ל לכבוש את כל כדור הארץ?" (שלום לקנאים, עמ' 118).
כמובן, איש בישראל לא הציע לכבוש את כל כדור הארץ או למצער את כל המזרח התיכון, אפילו לא איתמר בן־גביר. הדיון הטריטוריאלי הלאומי עסק רוב השנים בטריטוריות שצה"ל נשאב אליהן במסגרת מלחמות מגן, כפי שהוא נשאב בשנה האחרונה מחדש לדרום לבנון ולרצועת עזה, כמובן לא מתוך חמדנות קולוניאליסטית. בסופו של דבר, כמעט בכל פרשת דרכים מדינית או ביטחונית, גברה ידם של תובעי ההסתלקות; בקמפ־דיוויד 78', באוסלו 93', בלבנון 2000. טענתם הנצחית והניצחת אמרה שהשקט המיוחל יושג בזכות דיאטה גיאוגרפית, כדברי יהונתן גפן: "רק תצאו מהשטחים ויהיה טוב". אפילו מנהיגי הליכוד, למעט יצחק שמיר, אימצו בהדרגה את נוסחת תנועת שלום עכשיו, שטחים תמורת שלום, ולמעשה גם את נוסחת "אין לנו מה לחפש שם".
עמוס עוז אמר מה שאמר ברדיו בפברואר 2008, כשלוש שנים לאחר ההתנתקות, כדי באיבו רעיון של חזרה לשטח שישראל נסוגה ממנו בעבר בלחץ טרור. קריאת המצוקה שלו, לנוכח הסתמנות החרטה הציבורית על ההתנתקות, הופנתה לראש הממשלה דאז אהוד אולמרט, כדי שלא יתחרט אף הוא, חלילה. אבל אולמרט, אבי רעיון ההתנתקות, לא התכוון לחזור לעזה. ממש לא. ישראל שלאחר מלחמות המאה העשרים סבלה מ"רתיעה כמעט מאגית מכיבוש שטח", כלשון ועדת וינוגרד אחרי מלחמת לבנון השנייה. תפיסת הביטחון הישראלית בדורות קודמים, אשר דגלה במתקפה ובהעברה מהירה של המלחמה לשטח האויב, הוחלפה בהתרפקות על אמצעי מיגון משוכללים ופחות משוכללים, תחליפי שטח כביכול.
"אולמרט יעדיף תקרת בטון מעל כל הנגב לפני שיחזיר את צה"ל לגוש קטיף", סיכמתי אז את גישתו לרעיון השיבה של צה"ל לרצועת עזה (מקור ראשון, 29.2.2008). אולם לא רק אולמרט נרתע מכיבושים ומפעולות קרקעיות בכלל. הרתיעה הייתה משותפת לכל מנהיגי ישראל במאה ה־21, משמאל ומימין. היא הייתה תוצאת החלחול העמוק של הנרטיב השמאלני שתיאר את כיבושי ששת הימים כאסון לאומי כבד, של התיאוריה המפוקפקת על התעקשות גולדה להחזיק בסיני חרף תחנוני סאדאת לשלום, של שנאת השמאל למפעל ההתנחלויות ושל חוויית השכול הלאומי ממלחמת לבנון הראשונה. המלחמה ההיא, מלחמת מגן לכל דבר ועניין, תוארה בזמנה בעיתונות כהרפתקת דמים נמהרת של בגין, שרון ורפול, אשר בגללה נקלענו ל"אדמת לבנון המקוללת" או שקענו ב"בוץ הלבנוני". לימים גם רצועת עזה תוארה כ"אדמה מקוללת", כאילו אכן רובצת עליה קללה של כוח עליון, אֵל הנסיגות, לעומת האדמה המבורכת שבתוך תחומי הקו הירוק, הקדוש והזך.
את מכת המוות על רעיון החזקתן של רצועות ביטחון בצפון ובדרום הנחיתו ארגון ארבע אימהות והאפוטרופוסים הנלהבים שלו בעיתונות ובשידור הציבורי. הללו שכנעו בהדרגה חלק גדול מעם ישראל, כי חיי החיילים – "הבנים" או אפילו "הילדים" – שווים יותר מכל רצועה ביטחונית מעבר לגבול הבינלאומי, גם אם תכלית ההחזקה של אותה רצועה היא מניעת מתקפות מטווח אפס על יישובי הספר. בהפגנותיהן הקטנות אך המתוקשרות נמנו מספרי החללים של צה"ל בלבנון ונישאו כרזות בנוסח "רצועת ביטחון? רצועת מוות", "חבל על הדם", ו"אתם אדישים, הם נהרגים".
אהוד ברק הפך את חזון ארבע אימהות להבטחת הבחירות המרכזית שלו ב־99'. הבטיח וקיים. בישיבת כנסת חגיגית שהתקיימה בקריית־שמונה ביום הנסיגה, הכריז ראש הממשלה דאז שצה"ל ייטיב לטפל מבחוץ במעשי תוקפנות לבנוניים עתידיים. "אם נוכחות צה"ל על אדמת לבנון כבלה במידה מסוימת את ידינו עד כה מבחינה בינלאומית", אמר לפרוטוקול, "הרי שמעתה אין שום מגבלה לתגובה קשה של ישראל על כל תוקפנות כלפיה". ארבעה חודשים בלבד אחר כך נמנע ברק מלהגיב באופן צבאי על הריגתם וחטיפת גופותיהם של שלושה מחיילינו בהר דב.
אפילו מבצע חומת מגן ב־2002, שהמחיש את הצורך הביטחוני הנואש של ישראל באזורים שבעבר מסרה אותם באיוולתה לכנופיית ערפאת, לא הספיק לשקם את רתיעתה המודרנית מכיבושי שטח. היא פלשה אומנם מחדש לג'נין, לשכם ולרמאללה, ובכך קטעה לשנים רבות את פיגועי ההתאבדות הנוראיים של ימי האינתיפאדה השנייה, ובכל זאת עקרה עצמה ב־2005 מגוש קטיף ואפילו מציר פילדלפי, על מנת שלא לשוב שמה לעולם. מהר מאוד התברר שרצועת עזה ללא התנחלויות ואחיזה צה"לית מסכנת קשות את ביטחון ישראל, אבל רעיון השיבה לשם לא עלה עוד על הדעת. רבבות טילים ופצמ"רים ששוגרו מעזה לשטחנו במשך כשני עשורים לא החזירו את צה"ל לעומק הרצועה, לכל היותר גררו תמרון קרקעי מוגבל מעת לעת, סבב אחר סבב. "אין לנו שום כוונה לשקוע בביצה העזתית", הרגיע שר הביטחון עמיר פרץ את הציבור אחרי חטיפת גלעד שליט ביולי 2006. כידוע היום, לצה"ל 2023 לא היו תוכניות מגירה עדכניות לכיבוש עזה מחדש, לכל היותר היה בנק מטרות עבור חיל האוויר. פיקוד דרום נאלץ לשרטט אותן בבהילות למחרת שמחת תורה אשתקד.
אגב, השימוש במונח המוזר "תמרון", שבעבר ביטא עניין צבאי אחר לגמרי – אימון או תרגיל – היה ביטוי פסיכולוגי לרתיעה הישראלית מפני כיבושי שטח. הוא לא נוצר לצורכי גניבת דעת, אלא לצורכי גידור עצמי, לאמור: צה"ל לא יכבוש עוד, אבוי, כברת אדמה כלשהי בשטח האויב, הוא רק יתמרן, יסתובב שם אנה ואנה, ובתוך זמן קצר ייסוב על עקבותיו הביתה. "פעולה קרקעית מבחינתנו היא בסדר העדיפות האחרון", הכריז שר הביטחון שאול מופז בתום סבב הקרבות הראשון בדרום לאחר תום ההתנתקות. באוטוביוגרפיה שפרסם ב־2022 עדיין החזיק מופז בדעה ש"אין לנו מה לחפש בקן הצרעות הזה", ואף טען – כמה מביך – כי "העימות היום, על הגדר, הוא המצב הנוח ביותר למלחמה בטרור… אומנם הם ממשיכים לפגוע בנו, אבל אירוע שבו נרצחות אם וארבע בנותיה בנסיעה שגרתית כבר לא מתרחש" (עמ' 341).
אינספור סבבי לחימה נגזרו על ישראל בין ההתנתקות ל־7 באוקטובר. רובם המכריע עמדו בסימן התנזרות ישראלית שיטתית מכניסה פנימה. רק במבצע אחד או שניים התבצעה חדירה קרקעית (זמנית) מסוימת, והיא תמיד עמדה בסימן היסוס כבד. תא"ל במיל' גיא חזות מרחיב על כך את הדיבור בספרו המצוין "צבא ההייטק וצבא הפרשים". רוב הציבור הסתייג, כמעט כל התקשורת התנגדה. "זו השעה לפעול מהראש ולא מהבטן – בשום אופן לא ליפול למלכודת של פלישה קרקעית לעזה", קבע בכיר פרשני "הארץ", יואל מרקוס המנוח, לרגל אחת ההתלקחויות בדרום ב־2007 (7.9.07). "בקבוצה המובילה את המערכה – ראש הממשלה, שר הביטחון, שר החוץ, הרמטכ"ל וראש השב"כ – אין היום אף אחד שדוחף או שש למהלך כזה", דיווח הפרשן הצבאי של ידיעות אחרונות, אלכס פישמן ב־18.11.2012. נחום ברנע סיפר באותו יום ובאותו עיתון ש"גם אביגדור ליברמן, הצלע השלישית בצמרת הממשלה, לא נלהב לפעולה קרקעית".
וכך, שנה אחרי שנה, עשור אחרי עשור. הדרג המדיני והביטחוני העדיפו לנסות לפתור בשלט־רחק, מהאוויר בעיקר, את בעיית עזה, במקום להשתלט עליה מחדש כדי לקטוע את מרוץ היערכותו של חמאס למלחמה הבאה. כך בא לעולם, כבר בינואר 2012, רעיון הכסף הקטארי, תחילה בהעברה בנקאית ובהמשך גם במזומן. נתניהו פרס עליו חסות כראש ממשלה, אך עשה זאת בתמיכה כמעט קונצנזואלית. כספי השוחד הקטאריים נועדו לחסוך מצה"ל את הצורך לחזור לעזה ולשפוך שם את דמו. הכתב הצבאי הבכיר עמוס הראל, שאינו חשוד באהדה לנתניהו, כתב בנובמבר 2018 כי "ההתקפות על ראש הממשלה משמאל נגועות במידה של צביעות. לא רק שכל ממשלה היפותטית בראשות יש עתיד או המחנה הציוני הייתה נוהגת בדיוק כמותו; זה כנראה גם הדבר הנכון לעשותו בנסיבות. נכון, צילום המזוודות במכונית מביך ומעלה אסוציאציה של תשלום שוחד, או דמי פרוטקשן, למאפיה. אולם האלטרנטיבה, גם הפעם, היא כנראה מלחמה". הראל הזהיר: "המשך הלחץ הכלכלי על הרצועה עלול להוביל לפיצוץ, שסופו כניסה קרקעית של צה"ל לעזה" (הארץ, 10.11.18).
עמיתו של הראל, גדעון לוי, ממש הוקסם מהרעיון להזרים כסף לחמאס במקום לכבוש את עזה. תחת הכותרת הלא צינית "נתניהו איש השלום" (!), קבע לוי: "העובדה הזאת תנצנץ במאזנו ההיסטורי של נתניהו באור יקרות. ספק אם יש עוד מדינאי ישראלי אחד שהיה עובר את מחצית השנה האחרונה בלי להניע את הגייסות ולשגר את המטוסים אל תוככי עזה, לעוד סיבוב דמים חסר כל הצדקה ותוחלת" (4.11.18). אגב, גם האלוף במיל' גיורא איילנד היה בעד עסקים עם חמאס במקום כיבוש הרצועה בידי צה"ל. "המחיר שעלינו לשלם – הכרה דה־פקטו במציאות שחמאס שולט בעזה – הוא קטן", הסביר איילנד לנחום ברנע באותה שנה (ידיעות אחרונות, 3.8.2018).
היום, במלאת שנה למלחמה, נתניהו מתנגד באופן מרשים להסתלקות צה"ל מעזה כל עוד חמאס טרם הניף דגל לבן, ודאי אחרי חיסול סינוואר בזכות שיבת כוחותינו לרפיח וההתעקשות על החזקת ציר פילדלפי. אבל בנובמבר 2018 נתניהו זרם עם גדעון לוי. ערב המראתו לעצרת בינלאומית בפריז, בעיצומה של מתיחות עונתית בדרום, הוא הסביר בנתב"ג באופן פיוטי את פשר הסתייגותו מפעולה יבשתית בעזה, תוך מאמץ לקלוע לטעמה של דעת הקהל: "אני רואה בחורים צעירים הולכים ליחידות שלהם, לוקחים תרמיל או צ'ימידן, נפרדים מההורים, הולכים לשם, וחלק לא חוזרים. אני רואה מה קורה למשפחות ולחיילים הצעירים הללו. זה מחיר כבד מאוד. אם יש צורך לשלוח אנשים לסכן את חייהם אתה עושה את זה, אבל אם אפשר להשיג את אותה תוצאה (בלי לסכן חיילים), זו האחריות שלי כראש ממשלה" (13.11.18).
עמיתתי, הודיה כריש־חזוני, הזכירה לנתניהו במסיבת עיתונאים למחרת כי יותר משעליו לשמור על החיילים הצעירים הוא מחויב לביטחון ילדי כרם־שלום. ראש הממשלה אומנם סייג קלות את דבריו בנתב"ג, אך לא חזר בו. "כל עוד חמאס שולט בעזה, הפתרון הטוב ביותר שאתה יכול להגיע אליו הוא רגיעה", הסביר לה. בימין היו מי שחלקו על כך, וגם ראש עיריית שדרות אלון דוידי, אולם הם נותרו במיעוט מובהק. ממשלות ישראל המשיכו להתנזר מכיבושים והעדיפו לשחד את חמאס בכסף קטארי גם כשבנט ולפיד עמדו בראשן. הן השליכו את יהבן על חומות משוכללות, על תצפיתניות ועל תיאוריות הרתעה שבריריות. רק אירועי שמחת תורה בשנה שעברה שכנעו את מנהיגינו ואת עמנו שאין מכך מנוס. כיוון שישראל חששה לחזור לעזה, עזה רדפה אחריה, רצחה, אנסה וחטפה. בלית ברירה, ממש בלית ברירה, התמרון יצא מהארון.
