אנחנו נושאות את המלחמה הזו על הצוואר. שבועות ספורים אחרי הטבח, החלה כתבת חדשות 13 מוריה אסרף לדווח מהאולפן כשהיא עונדת שרשרת עם תליון בצורת ארץ ישראל. ביקורת מתנשאת שהובעה כלפיה ברשתות, רק העצימה את המהירות שבה פשט הטרנד האופנתי. צעירות ומבוגרות, חילוניות ודתיות. עם מגן דוד או בלי, ארץ ישראל נחה זהובה שרירה וקיימת על צווארן של יהודיות בארץ ובחו"ל.
אנחנו נושאים את החטופים על הצוואר. דיסקיות עם כיתוב כללי או אישי. שלמות עדיין או כאלו שנשברו בכאב. אנחנו מצמידים אותם ללב בסיכת סרט צהוב מתכתית על החולצה, מביעים עמדה על האופן שבו יש לשחררם, באמצעות חולצות שחורות שנלבשות, או לא. בימים הראשונים שלאחר הטבח, נתלשו ביד זדונית תמונות חטופים שנתלו בבירות העולם. בשבועות האחרונים, מתנוססים דגלים צהובים גם במקומות שהסתייגו עד לא מזמן מאופי המחאה הזה. כי גם כשמתנגדים, רוצים לחבק. אחרי שנה, אנחנו לרוב כבר יודעים לחבר שם לתמונה. מכירים כבר את הסיפורים שלהם, שפשוט אי אפשר לתפוס.
כיסא פלסטיק צהוב לצד מעבר חצייה, משחרר אצלנו אנחה. כלניות אדומות מקרמיקה בלובי של בניין משרדים, צובטות לנו בלב. שלושה עיגולים כתומים בכל מקום שהוא, מעלים בעינינו דמעות.
אנחנו מצדיעים לסטיקרים. המדבקות המלבניות הפכו מפלישה גרפית למרחב הציבורי – לאנדרטה מתפתחת, מקודשת, שאנחנו מעמידים כאן יחד. בשנות ה־90 הן זעקו את המחאה הפוליטית מימין שלא היה לה ביטוי במרחב התקשורתי. עכשיו הן יד זיכרון לרבים רבים שאבדו לנו, ואנחנו, לא מספיקים להנציח, לא מספיקים להכיר. פניהם המחייכות, היפות, הפוצעות, של טובי בנינו, לצד מילים ספורות שהם נהגו להגיד. מילים של אמונה, של צדקת הדרך, או של רוח שטות. מגש הכסף המתרחב עוד ועוד שלנו, שמביט אלינו מעמודי חשמל, מרמזורים, מתחנות אוטובוס גדושות מדבקות עד אפס מקום. שלא נשכח.
המדבקות המלבניות הפכו מפלישה גרפית למרחב הציבורי – לאנדרטה מתפתחת, מקודשת, שאנחנו מעמידים כאן יחד. בשנות ה־90 הן זעקו את המחאה הפוליטית מימין שלא היה לה ביטוי במרחב התקשורתי. עכשיו הן יד זיכרון לרבים רבים שאבדו לנו, ואנחנו, לא מספיקים להנציח
אנחנו חומלים יותר על נכים. הם רבים כל כך, פצועי המלחמה, שכל יציאה למרחב הציבורי מפגישה בהם. על קביים, עם צלקות, על כיסאות גלגלים. ויש מין רצון דוחק להקל עליהם, לפנות להם את הדרך, לתת להם זכות קדימה. כזו שהלוואי שנאמץ בעבור כל מי שקשה לו.
אנחנו מניפים יותר דגלים. כחול לבן, כחול לבן עם סרט צהוב. את אלו שנתלו אי אז, אחרי שקרה, אנחנו משאירים עדיין על המרפסת גם אם קצת דהו. אי אפשר עוד לקפל.
אנחנו סבלניים יותר? נעימים יותר? לא יודעת. כנראה שלא. אנחנו עדיין מתעצבנים ברגע, בלי סיבה של ממש. אבל איכשהו, אחרי השבר הגדול – אנחנו סומכים יותר זה על זה. מושיטים בקבוק מים לאישה דומעת בחניה של הסופר, אומרים תודה מבוישת למילואימניק מאובק בתחנת הדלק, נאנחים בהזדהות מול מי שעוד יושב לבוש פיג'מה בלובי של בית מלון.
השתנינו מאז, נשארנו אנחנו. התחזקנו. הלוואי.
