רגע אחרי סיור בתוך הבית המט לנפול שבו חוסל יחיא סנוואר, התיישבתי על גבשושית חול שהייתה פעם רחוב סלול, והשקפתי על החור הענק שפער טיל המטאדור בבית המילוט האחרון של הצורר. מהחלון הסמוך נכנס הרחפן המפורסם שתיעד את רגעיו האחרונים של מנהיג חמאס, ולצידו יש חור ענק נוסף, עדות לירי הטנק אל הקומה השנייה של מה שנראה כבניין מעוצב היטב. את דממת המוות של תל־סולטאן קוטעים רק קולות העיתונאים וחיילי צה"ל. מדי פעם, אחרי אזהרה, נשמע פיצוץ מבוקר ברקע. במרחק של שנה מזוועות חמאס, במקומות שבהם חילקו בקלאוות וחגגו את הרצח, האונס והחטיפה של ישראלים, אין תושבים כלל. אדריכל הזוועות הראשי מצא את מותו ללא קרב ובעליבות אינסופית, שעה שביקש להימלט לאזור מאויש ולהיטמע, כדרכו, בתוך אוכלוסייה אזרחית. הפעם זה לא צלח (כתבה מורחבת על הביקור ברפיח – בעמודי החדשות).
ארבעה ימים בלבד אחרי חיסול סנוואר, עיתונאים ישראלים תפסו עמדות צילום לצד הכורסה המפורסמת, דורכים בלי משים על המקום שבו אותרה גופתו המאובקת. ובחוץ, על גבשושית החול, במרחק 14 ק"מ מגבול ישראל וקילומטר אחד מהים, אני תוהה בקול רם איך היינו מגיבים אם היו אומרים לנו, לפני שנה, שנטייל לנו ברחובות רפיח החרבה, בבית שבו חוסל רב־המרצחים. או אם היו אומרים לנו את זה לפני חודשיים. "לא הייתי מאמין, גם לא בעוד מאה שנה", עונה לי אחד העיתונאים.
על הניסיונות העיקשים של יושבי האולפנים לשכנע אותנו שאין דבר כזה ניצחון מוחלט, עוד נדבר. גם על הטענה שלא תהיה שום תמונת ניצחון, בוודאי לא ברפיח. במלאת שנה לטבח ראוי להתעכב דווקא על תחושת הביטחון האישי שקרסה יחד עם קריסת גדר הגבול בין רצועת עזה ליישובי הנגב המערבי. נראה שגם מי שלא אחז בתפיסה האומרת שחמאס מורתע, גם מי שסבר שיש לצאת לפעולת מנע ולא להמתין ליוזמת האויב, היה משוכנע שבמקרה של מתקפה על אזרחים ישראלים, הצבא ידע מה לעשות ויעצור את האירוע במהירות יחסית. זה לא קרה. זה כל כך לא קרה. וככל שחלף הזמן, וככל שנחשפו הסיפורים וחזיתות נוספות נפתחו, הלך ועלה חשש אמת לגורלה של מדינת ישראל. לפתע חורבן המדינה הפך לאפשרות ריאלית.
מבט אחד של יותם זמרי ליווה אותי במשך 11 חודשים, מייסר ומדאיג. שבועות בודדים לפני המלחמה דיבר זמרי ב"נאמנים למקור", הסכת הבית של מקור ראשון, על אודות המוטיבציה הגוברת בקרב אויבינו לפגוע בנו בעת המסוכסכת הזאת שלנו. אני מצידי חייכתי חיוך גדוש קונספציה שחצנית ואמרתי: "ממליצה לאויבים שלנו לחשוב פעמיים לפני שהם הולכים על זה. הם אולי יכולים לזנב בנו ולפגוע לא מעט, אבל ההיסטוריה של הסכסוך מוכיחה שהם הולכים להיפגע מזה הרבה יותר. אם ינסו לפגוע בנו, הם ישלמו מחיר קטלני". ואז הגיע המבט ההוא של זמרי. בלי מילים, בלי תנועה. רק חשש אמת ממה שעלול לקרות. מבט שכמו שואל: "את בטוחה?". ואני, ברוב רהב, הייתי בטוחה. בטוחה בביטחון האישי שלי, של עמי, של כל יקיריי. אנחנו הרי למודי אינתיפאדות שלא יוצאות אף פעם להפסקת אש מלאה, אז שמישהו יצליח להכניע אותנו? אנחנו יודעים מה אנחנו עושים. הצמרת שלנו יודעת מה היא עושה. הצבא שלנו הוא החזק במזרח התיכון, הוא המתוחכם בעולם. מי יכול עלינו?
בזהירות, בצניעות, משהו מתחושת הביטחון האישי החל להיבנות מחדש, בעוד חרדת החורבן הולכת ומתרחקת. כי כשאיראן ממהרת להתנער מאחריות על כטב"ם שעשה דרכו למעונו הפרטי של ראש ממשלת ישראל, וכשסוריה מבקשת מחברותיה לציר הרשע לא לסבך אותה, אתה מבין שיש סיכוי להכרעה
והמבט האילם של זמרי, מבט מלא דאגה, רדף אותי מאז מתקפת הטרור האיומה על יישובי הנגב המערבי. מבט קפוא־לרגע, שנראה פתאום כמו התרעת תצפיתנית שלא נענתה ברצינות, כמו מודיעין שדה שנדחק לקלסר שולי בשולחן העבודה. נבוכה מיהירות־היתר שלי, גירשתי את זיכרון המבט החושש ההוא בכל פעם שצף. גם ככה קשה לנשום בין חרדת חטופים לחרדת לוחמים ופיגועים. הלב נקרע בין שבע זירות, שלא לדבר על השבר הפנימי, הסכסוך שהתחדש בקרבנו. אז מאיפה יישארו לנו כוחות להישיר מבט לנאיביות דאשתקד? גם ככה קשה.
לפני כחודש משהו התחיל להשתנות. יומיים של מתקפה מתוחכמת, דמיונית כמעט, תוך שימוש בזימוניות של חיזבאללה, אפשרו לחמצן לאומי להגיע לריאות, ולאמונה הנושנה ש"אין על התחכום של מערכת הביטחון שלנו" להתחיל להשתקם. חיסול נסראללה, שהצטרף לשורת חיסולי בכירים בחמאס ובחיזבאללה, העמיד אותנו על הרגליים אחרי שנה של כפיפות קומה. ואז בא חיסולו העממי של סנוואר, שהושג בגבורת לוחמינו, בעבודה הסיזיפית של ניקוי השטח, והתרחש באופן סמלי בימים שבין 7 באוקטובר 2024 לשמיני עצרת תשפ"ה. בזהירות, בצניעות, משהו מתחושת הביטחון האישי החל להיבנות מחדש, בעוד חרדת החורבן הולכת ומתרחקת. כי כשאיראן ממהרת להתנער מאחריות על כטב"ם שעשה דרכו למעונו הפרטי של ראש ממשלת ישראל, וכשסוריה מבקשת מחברותיה לציר הרשע לא לסבך אותה, אתה מבין שיש סיכוי להכרעה.
ובכל זאת, התחושות לא שבו להיות נינוחות כמו לפני 7 באוקטובר 23', הן כנראה גם לא ישובו להיות כאלה בקלות. החטופים עדיין לא איתנו, אבל גם אחרי שיחזרו בעזרת השם, עצם ההיתכנות של חטיפת אזרחים וחיילים בקלות בלתי נסבלת של נסיעת אופנועים, מאיימת על יציבות הביטחון האישי של כל אזרח כאן. ולא רק אופציית החטיפות מכרסמת בצל המנחם של הגפן והתאנה הישראליים שהרכבנו לנו. שהרי הנה מגיע שוב הסתיו, רוחות סופה מנשבות ומשירות את העלים, ומעל גזעי הגפן והתאנה העירומים עדיין שורפת השמש, ואנחנו עודנו חשופים. שגרת הטילים על המדינה כולה, שאין בה פינה אחת שלא ידעה קולות אזעקה בשנה האחרונה, מביאה את המלחמה אלינו עד לבית, לכל בית ובית. פה טפטוף מעזה או מתימן (מה הם קשורים בכלל?), שם גשם של טילים מלבנון, ומדי פעם ליל איומי איראן. ואז מגיע איזה סכינאי או כלי רכב פשוט ודוקר או דורס או יורה סתם ככה באמצע יום.
האיום נמצא בכל מקום, אבל כך גם התגובה הישראלית, שמוחקת עיירות טרור וכפרים בכל החזיתות. ואחרי הכול, הכשל הענק מהשנה שעברה מתועד במצלמות גופנו, נעוץ בתודעה הישראלית. הקטסטרופה הביטחונית הפכה לאופציה קיימת. השכנוע העמוק שהצמרת של מערכת הביטחון והמדינה יודעת מה היא עושה, קרס בתמונת טנדר אחד בשדרות ועוד תמונת בריחה המונית מפסטיבל טבע. חוסר האונים והיעדר ההגנה המתבקשת עמדו בניגוד למטרת־הבסיס של הצבא, כפי שהיא מנוסחת במסמך "רוח צה"ל": "להגן על קיומה של מדינת ישראל ועל עצמאותה, ולסכל מאמצי אויב לשבש את אורח החיים התקין בה". איפה כל אלה היו בשמיני עצרת אשתקד? ואיפה הם יהיו בניסיון הערבי הבא לכבוש חבלי ארץ?
אלא שרוח צה"ל קובעת גם כי "חיילי צה"ל מחויבים להילחם, להקדיש את כל כוחותיהם, ואף לחרף את נפשם להגנת מדינת ישראל, אזרחיה ותושביה"; ואת זה דווקא ראינו בעיניים באותו שמיני עצרת, בתוך אותה קטסטרופה איומה. אכן, בניר־עוז לא ירה צה"ל ולו ירייה אחת; כוחות הביטחון נכנסו לקיבוץ רק בשעת צהריים מאוחרת, אחרי שסבב שלישי ורביעי של עזתים הגיעו לשם כדי לרצוח ולאנוס ולבזוז. נכון, גם ביישובים שצה"ל פעל בהם, השבת השליטה ארכה מעל ומעבר לזמן המתבקש, כשבינתיים כיתות כוננות ואזרחים מתנדבים עומדים לבדם מול כמות מרצחים שלא נלקחה בשום חשבון. אבל בו זמנית, אלפי לוחמים עזבו את סעודות החג שלהם ונהרו דרומה להציל חיי אדם. ערכי היסוד של "רוח צה"ל", ערכים של אהבת המולדת ונאמנות למדינה, התגלו במלוא עוצמתם בתוך אותו כאוס ממש. ערך כבוד האדם נשמר בקנאות על ידי מאבטחי מסיבת הנובה ומושיעים אחרים, שסיכנו עצמם כדי להציל חיים ואף גופות, שמא יחוללו או ייחטפו. ערכי הרעות התגלו באינספור סיפורים על ישראלים שיכלו לנוס על נפשם, אך בחרו להישאר ולתמוך בחלשים מהם, עד שלבסוף נחטפו או נרצחו בעצמם.
רשימת הערכים המופיעה במסמך רוח צה"ל באה לידי ביטוי כבר ביממה הראשונה של המלחמה, ולא פחות מזה לאורך שנה שלמה: הדבקות במשימה והחתירה לניצחון מצד אינספור חיילים ועורף משפחתי תומך. דוגמה אישית של מפקדים ושל פקודים מלווה גם היום את הלוחמים בכל החזיתות. אחרי שנה של הלקאה עצמית קשה, אפילו הממלכתיות הרימה ראש, וצבא העם הוכיח שהוא בוחר בתלבושת אחידה על פני מחנאות. רוח צה"ל התגלתה בשיא הדרה גם במקום שבו היא לכאורה נעדרה: המסירות של כוח קלמנזון נבנתה על בסיס אותם ערכים. היעילות והרעות של האחים שרעבי נשענה על יסודות הניסיון הצה"לי שלהם. המקצועיות, הרעות ותודעת השליחות אפיינו את פעולותיהם של ענר שפירא, אליקים ליבמן ואיתן מור, שחירפו את נפשם כדי להציל אחרים. הרוח הישראלית היא שהולידה את ההרואיות של עמית מן וחבריה במרפאת השיניים בבארי, את התגייסות כיתת הכוננות של היישוב שלומית להצלת תושבי פרי־גן, את מבצעי החילוץ שעליהם היו חתומים שלישיית אמבולנס 54 ונהג ההסעות יוסף אלזיאדנה מרהט. רוח צה"ל, הדורשת חתירה למגע, היא הרוח שהובילה את גיבורי אופקים ושדרות.
והרוח הזאת היא שמאפשרת בניית אמון, אפילו הרכבה מחדש של תחושת ביטחון אישי, גם אם כעת מתנוססת מעליו כוכבית אזהרה. וכן, גם הקרב על השבת החטופים – קרב מלא אמוציות, על כל התפיסות השונות שבו, על כל התפילות והמחאות; הסיכות הצהובות והכיסאות הממתינים באוהלי המחאה והגבורה והתקווה – גם הקרב הזה הוא חלק מרוח צה"ל. רוח של צבא שמורכב מעם, ועם שהוא־הוא צבא הגנה לישראל.
