מי ימלל גבורות ישראל, שאל המשורר לפני כמעט מאה שנה. כי עם כל הכבוד לגבורות, הן זקוקות גם למלל.
עבור ישראלים רבים, "דובר צה"ל" היה במשך שנים ארוכות תואר השמור לאדם אחד: נחמן שי, הפנים של צה"ל בימי מלחמת המפרץ הראשונה. אחריו אומנם כיהנו בתפקיד הזה לא מעט קצינים אחרים, אך איש מהם לא הפך להיות מזוהה איתו כמו שי. קחו למשל את יואב פולי מרדכי, דובר צה"ל בתקופת צוק איתן – מבצע שהיה ארוך לא פחות ממלחמת המפרץ. הוא לא זכה לשבריר מהתהילה של נחמן שי, וההוכחה לכך פשוטה: איש מכם לא הבחין ששיקרתי במשפט הקודם, ושדובר צה"ל בתקופת צוק איתן היה בכלל מוטי אלמוז.
תא"ל נחמן שי, "המרגיע הלאומי" (לפני שהתואר הזה הועבר לתא"ל ציפרלקס), היה האיש שאליו נשאנו עיניים דרך הזגוגיות החייזריות של מסכות האב"כ. את עולמו הוא קנה בזכות הופעותיו בתקשורת בליל הטילים העיראקיים הראשון, בין 17 ל־18 באוגוסט 1991. שתו מים, אמר לתינוקות הבוהים בו מתוך הממ"ט, בעודם תוהים למה אבא מחזיק ביד מזרק ירוק ומנסה לנעוץ אותו בחלקי גוף אקראיים. שימו סמרטוט רטוב מתחת לדלת, כך אמר גורם רשמי מטעם מדינה שאך חודשים אחדים לפי כן שיגרה לוויין ריגול לחלל – ואזרחי ישראל הנהנו בצייתנות. לימים סיפר שי שכל הקונספט החדש של תפקיד דובר צה"ל, כמי שפונה ישירות אל האזרחים, הומצא ממש באותו לילה. ומאז ימי החדר האטום, במשך שנים, קשה היה לדמיין מישהו אחר נכנס לנעליו המגולחצות.
עד שהגיע דניאל הגרי.
אני משוכנע שגם בעוד שלושים שנה, שמו של הגרי הוא זה שיישמע כהמשך טבעי לתואר "דובר צה"ל". וזה מעניין, כי כמעט בכל מובן, הגרי שונה מאוד מנחמן שי. כשצופים בביצועיהם של שני דוברי צה"ל, אפשר לסכם את ההבדל ביניהם כך: נחמן שי הוא דובר; דניאל הגרי הוא צה"ל. ובאורח מופלא, כל אחד מהם הוא אמת לשעתו.
ראשית, כמובן, הרקע הצבאי. נחמן שי מונה לדובר צה"ל בעקבות עבודתו כעיתונאי וכיועץ תקשורת. דרגות התא"ל שעיטרו את כתפיו היו דרגות ייצוג. הגרי, כידוע לכול, צמח בשייטת ופיקד עליה. איש דממה שהפך לפה של צה"ל, אחרי שעבר דרך תפקידי מטה אחרים. אי אפשר לטעות בחיתוך הדיבור הקציני שלו, במקצב המתאים הן לתדריך לפני יציאה לקרב והן לטקס הדגלנים.
ומעבר לכך, הנראות. נחמן שי, עם משקפיו שהשתרעו על פני אזור התרעה משלהם, נחשב גם אז לסמל של חנוניות. חכם אך בעל נטייה לאפרוריות, רהוט וסמכותי אך לא יורה ברקים, האולפנים נראים כסביבת מחייתו הטבעית. כעת זפזפו אל הגרי: האיש חובש קסדה, יורד למעמקי המנהרות, מנופף מול המצלמה בפריטי אמל"ח של הנוח'בה, בוחן בבוז את תכולת המקרר בעמדה קדמית של חיזבאללה. הוא האורקל מפילדלפי. נוזף במרומז בגויים שאינם מזדהים איתנו, ודוחק בהם להבין סוף־סוף מהו האיום הנשקף לנו. האומנם תא"ל הגרי זקוק לנשק וקסדה בעת שהוא מצטלם לסרטון בתוך פיר בעזה? האם הוא אינו מוקף בכוחות צבא גדולים, ויכול להרשות לעצמו להניח בצד את האם־16? הוא יכול, כנראה, אבל הגרי הוא צה"ל, וצה"ל נכנס ל"תוואי תת־קרקעי" עם פק"ל מלא.
גם כשאנחנו צופים בדניאל הגרי של מעלה, אפשר לראות כיצד השתנתה מלאכת הדברור משנות התשעים ועד היום. הדובר המיתולוגי של מלחמת המפרץ הגיע לאולפנים, התיישב על כיסא המרואיין כאחד האדם, חובר לכבלי מיקרופונים, וחדי העין יכלו להבחין בו מבצע נסיגה מהירה לאחור ומפנה את מקומו בזמן שרפי רשף פונה למצלמה. לא כן הגרי. כתבינו משייטים אחריו כנחיל כטב"מים, עולים אליו לרגל לקריה, שם הוא מתייצב מול הפודיום שלו וצמד המיקרופונים המעוקלים שהפכו מזוהים עמו, שני לוחות הברית שדרכם הוא מוריד את דברו לאומה.
הניגוד הזה, כאמור, לא מעיד על נחיתות בדפוס הפעולה של שי. במלחמת המפרץ, צה"ל לא היה חלק מהאירוע. הצבא ראה את המלחמה בסי־אן־אן, כמו כולנו. אם חלילה היה נופל טיל סקאד על בסיס צבאי, אפשר היה להאשים את סדאם חוסיין בפגיעה בבלתי מעורבים. כל אחד מאיתנו, המבורדסים והמתנשמים מאחורי הפילטר, השתתף במערכה ההיא לא פחות מהלוחם הישראלי הממוצע. אם היו אז גיבורים במדים, היו אלה אנשי הג"א. הגיבורים שלנו היום הם לוחמים למודי קרבות, עם רעל בעיניים. דניאל הגרי כאלה. הם לא אמורים להגיד "שתו מים", הם אמורים לשתות את דם האויב בקשית.
דווקא בעידן של תדמיות וייצוגים תקשורתיים, צה"ל מבין כנראה שהפרזנטור הטוב ביותר עבורו הוא לא איש שיווק בעל ניסיון בניהול מסיבות עיתונאים, אלא מי שיסמל במו גופו את המוצר. המדיום הוא המסר, ולפעמים למדיום הזה יש רגליים וידיים ומבט מאפיר. וכאן אפשר למצוא עוד אלמנט מעניין שקשור להגרי. לרשתות החברתיות הוא מעלה מדי פעם תמונות שלו מביקור פצועים בבתי החולים, או פוסטים שמספרים על רגשותיו בעקבות מפגש עם חטופים ששוחררו. זהו חשבון רשמי של צה"ל, וצה"ל עצמו הרי לא מחניק דמעה, אבל הדובר המוסרי ביותר בעולם יכול לעשות זאת עבורו. כך הצבא רוצה שנראה אותו, בפרט אחרי 7 באוקטובר. מחוספס וחומל, פייטר מחבק. ואם המחיר הוא חצציות מסוימת בהקראת טקסט באנגלית, או אולי בקיאות פחותה בכלי הסושיאל השונים, כדאי לשלם אותו כדי להראות לציבור הישראלי שיש חרבות ברזל עם לב אדם.
