אז מה השתנה כאן מאז אותה שבת, מאז התנפצה הקונספציה? הרבה דברים.
אני כבר לא מעביר תחנה ברדיו כשיש חדשות, אין לי פריווילגיה.
אני שוב מתרגש מלראות חייל ברחוב. בואו נודה על האמת, לפני שבעה באוקטובר בקושי ראינו אותם, וכשכבר ראינו הערכנו אבל אמרנו לעצמנו – וואלה אלה זכו להיות בצבא בתקופה יחסית שקטה. ועכשיו? אני מוצא את עצמי צופר לפעמים סתם לאיזה חייל ברחוב שאני לא מכיר, כאילו ראיתי את אייל ברקוביץ' בשנת 94'.
אני מודה על כל יום של שקט. בלי הותר לפרסום, בלי "חשד ראשוני: פח"ע". מצד שני, אני יודע שגם אם היה יום "שקט", זה לא אומר שלא היה בו המון רעש במקומות אחרים, ופשוט לא שמענו. אני זוכר איך התגאינו פה בעשור הביטחוני הכי שקט בתולדות המדינה, וברוך השם הוא אכן היה כזה, רק שזה היה שקט שהסתיר מאחוריו המון רעש שהתפוצץ עלינו בקונצרט הנורא ההוא.
אני לא מפחד יותר ממסכים לילדים. בחייאת, מכרתם לי את הדור הזה כדור הטיקטוק, ובסוף הסתבר שהמוזרים האלה שמצלמים את עצמם רוקדים באופן מוזר ומריצים אתגרים מוזרים כמו ללקק קינמון מהמרפק, הם בכלל רמבואים מטורפים שמפרקים למזרח התיכון את הצורה. בקיצור, מוצא את עצמי לא פעם דוחף לפלג מסך ליד ואומר לו – תגלוש קצת, עוד עשר שנים אתה בצבא. אני מבין גם איזה תפקיד יש לדוקטור ולי בחינוך הילדים, בהקניית ערכים של ציונות ואהבת הארץ. כי כמו שגיליתי את דור הניצחון, גיליתי השנה את הדור שגידל את דור הניצחון. הורים נפלאים שייצרו במו ידיהם דור שהפתיע את כולנו כנראה, חוץ מאותם.
אגב ילדים, אני מנסה לבלות איתם יותר זמן. זה קשה, והיום־יום שוחק, אבל שום דבר כבר לא מובן מאליו. בקטע טוב, לא בקטע חרדתי. טוב, קצת בקטע חרדתי. ובכל זאת, יש לך הדברים המטורפים האלה שאתה משוגע עליהם לידך כל יום. תנצל את זה, תהנה מזה, תראה לעולם שזה לא מובן מאליו בעיניך.
אני מעריך הרבה יותר את המציאות התקשורתית שאני חי בה. את העיתון הזה, את תחנות הרדיו שאני משדר בהן, את ערוץ הטלוויזיה שאני מופיע בו כל ערב, את הרשתות החברתיות שאני כותב בהן. אם התקשורת הזו הייתה קיימת בתקופות מוקדמות יותר, אולי היו נמנעים מאיתנו אסונות רבים אחרים. חטפנו מכה רצינית וכואבת בשבעה באוקטובר, אבל בלי כלי התקשורת הללו, היינו כבר מזמן אחרי המלחמה החשובה הזאת, מלקקים את הפצעים וחושבים לעצמנו "איך גם פה הפסדנו".
הניצוץ הפך ללהבה
אני פתאום קורא סטיקרים. נעצר עליהם. מדיה שאיבדה מזוהרה מאז שנות התשעים עם ה"שלום, חבר" ו"העם עם הגולן" שלהן. אבל עכשיו, בכל סטיקר יש משפט, ובדרך כלל תמונה. והמדיה הזאת היא זיכרון חי למישהו שכבר לא. "תהיו מוטי, פשוט תעשו" לזכר מוטי שמיר. "לטרוף את החיים עם חיוך על הפנים" לזכר שלו דגן. "תהיו בשמחה, תפזרו טוב בעולם" לזכר שי ארווס. "אל תשכחו לחייך כשאתם מתעוררים" לעילוי נשמת דקל סויסה. ועוד מאות אם לא אלפי מסרים עם תצלומי פרצופים קטנים, שמזכירים בכל מקום אנשים גדולים שאיבדנו.
אני שומע פעם ביום, לפעמים פעמיים, את השיר "בארץ הזאת" של עוזי חיטמן. וכשמגיעה השורה "ויש כאלה שלוקחים מונופול על החוכמה", אני צועק אותה חזק יותר מיתר השיר כדי להדגיש כמה היא מדויקת. אני לא יודע אם עוזי כיוון לאותם אנשים שאני מכוון, סביר שלא, ובכל זאת, השיר הזה יושב לי בראש כבר שנה וקצת.
אני לומד גמרא לראשונה בחיי. פעם בשבוע, אל תיסחפו, לא תלמיד חכם עכשיו. לא יודע אם זה קשור ישירות לשבעה באוקטובר ולא יודע אם אני כבר בשלב של לכתוב על זה, אבל הניצוץ היהודי שבער בי עוד לפני כן – כאילו מישהו נשף עליו באותה שבת וליבה אותו עוד קצת ללהבה קטנה. זה מעניין לי, קצת קשה לי, אבל מרגיש לי שנעים לי.
אני מתקשה יותר לכתוב טורים אישיים. על הד"ר, או על טיולים, או על איזו נסיעה מעניינת במונית או היתקעות במעלית. הכול קטן מדי בתקופה גדולה מדי. לך תכתוב עכשיו על טיפול אלטרנטיבי מוזר שעברת, או על דיאטה חדשה ומוצלחת שבסופה עלית שני קילו. אומרים שזו תקופה תנ"כית, אז לך תשחיל פרספקטיבה אישית בין עמלק לפלישתים ובעלי בריתם.
אני מתלונן פחות. תמיד הייתי קוטר, כישרון מיוחד שלי, אבל כשמתרסקת קונספציה נכנסת פרופורציה. אז אתה קצת צרוד לאחרונה, מי ישמע. והילדים עבדו עליך כשהבטיחו שהם ירדו כל בוקר עם הכלב. ובקריירה לא הכול מצליח. אז מה, אז מה, אז מה. תודה על מה שיש, לא מובן מאליו בכלל.
ולסיום, אני בודק את עצמי יותר. על מה אני מתווכח, עם מי, איזה סוג דיון אני מנהל והאם אני מתעסק במה שחשוב. מודה, יש דברים שבמבט לאחור השקעתי בהם יותר מדי, לפעמים הייתי ארסי מדי. אבל יש נושאים שעסקתי בהם פחות מהנדרש, שהייתי עדין מדי, סלחן מדי. משתדל לעשות חשבון נפש ולתקן איפה שאפשר.
מקווה שתהיה לנו שנה טובה יותר, לא שהתחרות קשה כל כך, ובטוח שבפרספקטיבה של זמן, השנה החולפת תיזכר כאחת החשובות שהיו לנו כאן.
