יש לי סוד שאני רוצה לחלוק, אבל אתם צריכים להבטיח לי שלא תגלו אותו לאלמנות שלי, האלמנות הטריות מהמלחמה האחרונה.
זה סוד גדול שהן יגלו בסופו של דבר, אבל לא בטוח שהן בשלות אליו בזמנים אלה. לכן עדיף לשמור את זה בינינו, רק אתם ואני.
אבל לפני כן, הבהרה קטנטנה, יותר נכון איזה בירור אמת שאני מרגישה שצריך להיות מונח כאן:
זה לא נכון שהזמן עושה את שלו. הזמן לא עושה שום דבר, הוא פשוט זמן. מתנהל איתנו במעין פאסיב־אגרסיב כזה, מתקדם לו בקצב הרגיל בלי לומר מילה, בלי להאט בזמנים הנדרשים ובלי להגביר את הקצב בעיתות הכרחיות.
הנטייה לתת לזמן את הקרדיט המלא על ריפוי מכאובינו ומשברינו, כאילו בזכות העובדה שהוא התקדם לו הכאב התקהה, ממעיטה מערכם של המתמודדים עם המשברים. לוקחת מהם את האחריות ובונה על הזמן שיעשה קסמים.
זה שקר גס. פייק ניוז שמצאתי את עצמי השנה מנפצת פעם אחר פעם, ומקפידה להעמיד את הדברים על דיוקם, כדי שיהיה ברור. שכשהזמן יחלוף – מי שיחולל ריפוי, מי שיקהה את הכאב, הוא רק אנחנו.
אני אומרת את זה כי אני מסתכלת עליי, על השנים העצובות שיכלו להיות לי מרגע שהפכתי אלמנה. אילו הייתי יושבת בשקט וממתינה שהזמן יעשה משהו, אלו היו שנים ארוכות ועצובות. אני מסתכלת על הדברים שבחרתי לעשות כדי להצליח לנשום מחדש, כדי למצוא נתיב חדש בחיים שהושלכתי לתוכם. על האנשים שבחרתי שיהיו בקרבתי ויעזרו לי, על הנפילות שלי, על הניצחונות הקטנים, על החיים לצד המוות, והם חיים ענקיים אף על פי שגם המוות, שלפעמים בלתי נראה אולי, הוא לא קטן. הוא אף פעם לא קטן.
את כל אלה אני עשיתי, בעצמי. לא הזמן. אני, בניסיונותיי הטבעיים האנושיים לגמרי להישאר במסלול החיים, ולהתמודד בדרכי שלי.
מה נסגר איתך
וגם אתם קוראיי היקרים.
תסתכלו רגע על החיים שלכם, על השנה האחרונה בפרט. נוח מאוד לומר, נו, הזמן עושה את שלו, נו, הנה אנחנו בסדר למרות הכול. חיים את חיינו בצורה המיטבית, הכול בזכות הזמן, מה היינו עושים בלעדיו. תפסיקו עם זה בבקשה.
תפסיקו לפרגן לזמן כל כך הרבה. הקרדיט היחיד שמגיע לו על שיפור המצב, זה שהוא לא שופט אותנו בחומרה. שהוא לא מתנשא מעלינו ומאפשר לנו להיות מי שאנחנו, לא משנה מה בחרנו. במקום זה תעשו לעצמכם טובה, ולכולנו בעצם, תצביעו על דבר אחד, דבר אחד שבשנה שעברה היה בלתי נסבל מבחינתכם לעבור ובכל זאת עברתם, ואתם כאן איתנו. חיים את חייכם בשגרת מה, גם אם אחרת משהייתה בעבר, ואפילו מוצאים זמן וקשב לעצור ולקרוא ולהרהר במאמר סתמי בעיתון.
זה לא הזמן. זה אתם, אתן, כל אחד ומה ששווה בעיניו לניצחון אישי על המציאות שפקדה אותו ושיבשה לו את המוכר והידוע.
ועכשיו לסוד שלנו.
ואני שוב מבקשת, תשמרו אותו לעצמכם, אל תרוצו לספר אותו לאלמנות גם אם מאוד יבער בכם. תעצרו אותו עמוק בלב, אני ערבה שגם בלי שתגלו להן אותו, הן יעלו על זה לבד.
אז הנה זה בא.
הן יהיו בסדר.
ממש בסדר.
אפילו יותר מזה, הן יהיו אלופות וגיבורות ותותחיות.
יותר משאתם מעיזים להאמין, יותר משאני הייתי ואהיה אי פעם.
כן, אני יודעת, מוזר להאמין בזה עכשיו. איזה בסדר בשכל שלך, תגידי, מה נסגר איתך? איך בסדר עם כל השכול הזה, איך בסדר עם הילדים עם הלילות, עם החיים?
תשמעו, אני לא יודעת מאיפה אני כל כך בטוחה, אבל אני יודעת. ראיתי אותן, פגשתי. אמנם לא את כולן, אבל לא מעט מהן, וכמעט תמיד בשהותי לידן ברגעים הקשים בשבעה או קצת לאחר מכן, עבר בינינו המסר הקטן, השובב, הקורץ שאומר לי בלי מילים: "נו, אז מתי אנחנו יוצאות לכבוש את העולם?"
כבר אז, כשבאו אליי אלמנות בשבעה על רזיאל שלי, ראיתי עליהן שאמנם הכול נורא ואיום אבל בתוך זה, בתוך הנורא ואיום, יש מלא הפתעות. מלא עוצמות וגבורות שרק אנחנו, אלה שזה קרה להן, יכולות לראות ולפעול בהן.
אני מאמינה בלב שלם שהסדר שעליו אני מדברת הוא כל כך גדול, שעומדת לצמוח בעם הזה קומה נוספת. והנשים האלו, לצד עוד כמה וכמה כוכבים נוצצים חדשים שהמציאות המטלטלת הזו חשפה בפנינו, יהיו בחוד החנית שלה. יציבו רף חדש של גבורה, של הורות, של נשיות, של לאומיות וערכיות, עד כדי כך שבדורות הבאים, כשייתקלו במשפט "בזכות נשים צדקניות נגאלו ישראל", הם לא יזדקקו להסברים. הם פשוט יבינו. מיד.
הזמן לא עושה את שלו, אבל האלמנות, הן עושות ויעשו את הזמן. וזה יהיה מדהים. אתם תראו.
