אחת הטעויות שישראל עשתה, כך מוסכם כיום על כולם, היא נתינת האפשרות לחמאס ולחיזבאללה להתעצם לאורך עשור ויותר. לאחר המלחמה הנוכחית, אסור לחזור על אותה טעות. המשמעות של האמירה הפשוטה הזאת היא מרחיקת לכת, ומחייבת את ישראל לשינויים נרחבים באסטרטגיה שלה, בהתנהגותה ובתפיסת הביטחון שלה. ובעיקר, היא תידרש מכאן והלאה לאקטיביות רבה מול האויב. לא סביר ש־7 באוקטובר נוסף יתרחש, אך הסיבה לכך אינה מעודדת: האויב מן הסתם ינסה לתכנן עבורנו אסון שונה לחלוטין, וגדול לא פחות.
ככלל, קשה לצפות שגורם אחר יילחם את מלחמתה של ישראל. הבעיות הקשות בהתנהלותם של כוחות בינלאומיים שהוצבו בלבנון אינן "תקלה", אלא כשלים מובנים: כוחות מעין אלה הם פתרון טוב כדי לחצוץ בין צדדים עוינים שאינם חפצים להילחם זה בזה, וכדי למנוע טעויות שעלולות להוביל למלחמה, אולם הם הרבה פחות יעילים כשאחד הצדדים איננו מעוניין בנוכחותם. למעט מקרים יוצאי דופן, כמו פעילותו של הגדוד הסקנדינבי "נורדבאט II" בזמן המלחמה ביוגוסלביה, כוחות כאלה אינם מגלים נטייה להילחם נגד מי מהצדדים. ממש כמו מדינות, אין להם עניין לסכן עצמם במלחמה שאינה שלהם. פירוש הדבר, שישראל תהיה חייבת לדאוג בעצמה למניעת התעצמותם של איומים עליה, ותצטרך לעשות זאת באופן רציף.
לישראל יש שתי תפיסות ביטחון מקבילות, גם אם לא כתובות. האחת, המפורסמת יותר, נועדה להתמודדות מול "מקרה הכול", כלומר איום פלישה מצד כמה מדינות אויב. זו התפיסה הידועה כ"הרתעה, התרעה והכרעה". את תפיסת הביטחון השנייה, המיועדת ל"ביטחון שוטף", הגדיר משה דיין כקביעת "מחיר גבוה לדמנו, מחיר יקר מכדי שכדאי יהיה (לאויב) לשלמו". השיטה הזו אפקטיבית בפרט אם האויב יודע שההסלמה עלולה להוביל למלחמה שבה הוא יפסיד. בהתאם לכך, ישראל השתדלה במשך שנים לגמול לאויב: למצוא את הכתובת האחראית לשפיכת דמם של ישראלים, ולפגוע בה באופן קשה.
שתי התפיסות הללו התקיימו זו לצד זו, אך "מניעת התעצמות" של האויב לא הייתה בדרך כלל חלק מתפיסת הביטחון הישראלית. יש יוצאי דופן: ישראל השקיעה מאמצים רבים בפגיעה בפרויקט הטילים המצרי בשנות השישים; והיא מצהירה כי תמנע מאויביה להציב איום גרעיני. "מניעת התעצמות" כתפיסה משמעותה כיום שישראל תציב לעצמה כמטרה למנוע מיריב לא־מדינתי הצטיידות בכוח לחימה שיכול לסכן אותה. פירוש הדבר אי השלמה עם שלטון עוין לא־מדינתי מסביבה, ופגיעה אקטיבית, מתמדת ומוצהרת בכל מדינה המארחת ארגון שכזה, מרצונה או שלא מרצונה.
יש מרתיע, אין מורתע
ישראל לא נקטה גישה כזאת במשך שנים רבות, שכן מחיריה לא מבוטלים. התעצמות צבאית של מדינה שכנה איננה נחשבת עילה למלחמה, וישראל לא רצתה או לא הייתה מסוגלת למנוע התעצמות מכל שכניה העוינים. היא השמידה את טילי הנ"מ ואת טנקי הטי־72 הסוריים בבקעת הלבנון במהלך מלחמת שלום הגליל, אולם לא יצאה למלחמה כדי למנוע מסוריה להצטייד בהם. מניעת התעצמות של גורם לא־מדינתי מורכבת מאוד גם היא, אולם לא בהכרח דורשת התנגשות מול צבא. חלק מהפתרון לנושא ההתעצמות היה בזמנו החוק האמריקני שחייב את ארה"ב לשמור על יתרונה האיכותי של ישראל; כמובן, אין זה פתרון מלא, והוא תלוי בכך שכלי הנשק האמריקניים ימשיכו להיות המתקדמים מסוגם, בפער ניכר. הוא גם מוגבל מטבעו, מכיוון שקיימים כלי נשק זולים ומאולתרים שנועדו להשמיד מערכות יקרות. אלו נפוצים כיום יותר מאי פעם – כפי שתעיד הקפיצה בתחום הרחפנים, שרובו מבוסס על טכנולוגיות אזרחיות ולא על מוצרים צבאיים ייעודיים.
ישראל לא תחכה עד שהאויב יתעצם, אלא תהיה אקטיבית ללא הרף. כשאיומים עתידיים יצוצו, היא תהיה מחויבת לפעול נגדם בלי להמתין שיתפתחו לאיום גדול וממשי. למעשה זוהי שיטת "כיסוח הדשא" שיושמה במשך שנים באיו"ש, אך בקנה מידה גדול הרבה יותר – ויהיה צורך לכסח דשא קיים ולהוריד את ראשם של עשבים שוטים כשיבצבצו
לפני המב"מ – "המערכה שבין המלחמות", כפי שהוגדר המצב הביטחוני מאז מלחמת לבנון השנייה – ישראל לא עסקה כמעט במניעת התעצמות. תפיסת המב"מ נמצאת תחת אש מאז תחילת המלחמה הנוכחית, ומוצגת כגישה שתרמה להתעצמות חמאס, אולם למעשה החידוש שבה היה הפוך. ישראל הציבה לעצמה כמטרה, אם כי באופן מוגבל, למנוע התעצמות של איראן ובני חסותה בשטח סוריה. בספרו "המלחמה שלפני", שראה אור זמן קצר לפני מלחמת שמיני עצרת, טען תא"ל ערן אורטל כי ישראל לא ניסתה לבצע את המב"מ בצורה דומה בלבנון מול חיזבאללה או בעזה מול חמאס, כיוון שהיא עצמה הייתה מורתעת בפועל וחששה מסבבי הלחימה הצפויים. התמקדות המב"מ של ישראל בסוריה דווקא, קשורה לכך שסוריה הייתה נתונה במשך שנים במלחמת אזרחים, ונותרה חבולה גם אחריה. לפיכך מחיר הפעולה בשטחה היה נמוך, והיכולת של השלטון הסורי לשבש תקיפות כאלה הייתה מוגבלת. במקומות אחרים, שבהם התנאים היו שונים, ישראל הסתפקה במדיניות גמול "מסורתית". בעזה, שיטת הסבבים התקיימה הן תחת ממשלות נתניהו והן בתקופת ממשלות אחרות, בשל מחיר החריגה ממנה. לפני 7 באוקטובר המחיר הזה נראה כבד מדי, וישראל נמנעה מנטילת הסיכון, כשם שממשלת גולדה מאיר בחרה לא להגיב על קידום הטילים המצריים לאזור תעלת סואץ מיד לאחר הפסקת האש של מלחמת ההתשה.
חריגה נוספת מתפיסת הביטחון המסורתית היא הבידול. מאז 1953 נהגה ישראל להכות במדינות שכנות כגמול על מעשי טרור שיצאו משטחן, אולם בעשור האחרון היא ניסתה יותר ויותר לבדל בין השלטון ובין כוחות שמתנגדים לו. מדינת לבנון לא שילמה מחיר על מתקפות חיזבאללה, משום שנתפסה כחלשה מכדי להשפיע עליו (אף שהארגון השיעי השתלב בה ובממשלתה). אפילו ברצועת עזה, ממשלת ישראל בחרה לבדל בין חמאס ובין הג'יהאד האסלאמי בשלושה מבצעים לפחות – "חגורה שחורה" (2019), "עלות השחר" (2022) ו"מגן וחץ" (2023) – מתוך אמונה שחמאס מעוניין לשמר את שלטונו ברצועה, ולכן פגיעה במתחרהו תביא יציבות. ישראל אומנם נושאת איתה זה ארבעה עשורים את טראומת הניסיון להעלות לשלטון בלבנון את בעלי בריתה, אך באופן אירוני, שיטת הבידול ייצגה רעיון דומה: התערבות בפוליטיקה הפנימית של מדינות או ישויות שכנות כדי להבטיח שהגורם הנוח לנו יימצא בשלטון. הרעיונות הנשמעים כיום באשר למחליפיו של חמאס ברצועת עזה מבטאים גם הם גישה בנוסח לבנון 1982: מי שיעלה למלוכה ברצועה יעשה זאת בעזרת כידונים ישראליים, וכשהוא מגובה בכוחה של מדינת ישראל.
עם זאת, לאחר ההדגמה הנוראה שקיבלנו ב־7 באוקטובר למחיר אי־הפעולה, וגם אם קיימת מחלוקת באשר לשורשי הכישלון, נראה שרוב הציבור הישראלי סבור שחובה לשנות את התפיסה שקדמה למלחמה. יש מי שתולים את יהבם בערובות ביטחון ירדניות או בהסכם מדיני כולל כאן ועכשיו, אך עבור כל מי שאינו מאמין בכך, המשמעות היא שישראל תצטרך להיות פעילה כל הזמן. במילים אחרות, המדינה תהיה במצב מתמיד של מלחמה. כך יהיה, ככל הנראה, אפילו אם ישראל תבחר לאפשר הקמת מדינה פלסטינית ביו"ש ובעזה. מניעת התעצמות תחייב אקטיביות בלתי פוסקת, כל זמן שיריביה של ישראל אינם מתכוונים להניח לה לנפשה.
תפיסת הביטחון של ישראל בתחום הביטחון השוטף כללה כאמור הרתעה באמצעות פעולות גמול ש"ממחישות" את המחיר של פגיעה בה. הרתעה היא עניין קל יחסית לכימות כשהמטרה היא הרתעת האויב מפני יציאה למלחמה כוללת, שכן אז המצב הוא בינארי: או שיש מלחמה כוללת, או שאין. היא קשה הרבה יותר לכימות מול איומים "קטנים" יותר, ובפרט מול גורמים לא־מדינתיים. הדוגמה הברורה והכואבת היא מבצע שומר החומות, שישראל האמינה כי השיג את מטרתו – חיזוק ההרתעה וקניית כמה שנים של שקט; אולם ממחקר שפרסם לאחרונה יהונתן דחוח־הלוי עולה שסנוואר ראה במבצע דווקא הישג לחמאס, ושלב מוצלח במלחמתו בישראל. תמונתו יושב על הריסות לשכתו לא הייתה רק תעלול של יחסי ציבור, אלא ייצגה את העובדה שמבחינתו הוא אכן ניצח. את המשכו של ניצחון זה ראינו בשבעה באוקטובר, כשישראל הייתה משוכנעת שחמאס עודנו מורתע. הרתעה היא מצב שיש לשאוף אליו, והיא תמיד מוגבלת ודורשת תחזוקה; אין לקבל כהנחת יסוד שישנה הרתעה.
הרוצה בשלום,ייכון ברצינות למלחמה
לתפיסת ביטחון המתבססת על מניעה יהיו כמה עקרונות. אפשר לסכם אותם במילים הבאות: חופש פעולה, העסקה, אחריות, צמיחה.
חופש פעולה פירושו שישראל לא תחכה עד שהאויב יתעצם, אלא תהיה אקטיבית ללא הרף. כשאיומים עתידיים יצוצו, היא תהיה מחויבת לפעול נגדם בלי להמתין שיתפתחו לאיום גדול וממשי. למעשה זוהי שיטת "כיסוח הדשא" שיושמה במשך שנים באיו"ש, אך בקנה מידה גדול הרבה יותר – ויהיה צורך לכסח דשא קיים ולהוריד את ראשם של עשבים שוטים כשיבצבצו. לשם כך תצטרך ישראל להמשיך להשקיע רבות במודיעין, נשק מדויק וחיל אוויר, כפי שהיא עושה בשנים האחרונות, אך גם לשנות את גישתה לכוחות היבשה, כדי למנוע את הופעתם של העשבים השוטים על סף גבולותיה. מכה אווירית, כמו זו שהונחתה על חיזבאללה, לא היה די בה לצורך מלחמה בחמאס. ישראל מעדיפה אולי שלא להפעיל כוחות יבשה, כדי לחסוך נפגעים – אך אם ברצונה לשכנע את אויביה שהיא מתכוונת ברצינות, היא צריכה באמת להתכוון ברצינות. לכן, הפעלה נרחבת של כוחות היבשה אינה יכולה להיות מוצא אחרון אלא דרך פעולה בעדיפות גבוהה.
כמובן, כוחות היבשה אינם פתרון קסם לכל איום, ולא יחליפו כל נשק מדויק ארוך טווח וכל פעולה חשאית, אולם ככל שהאיומים נמצאים סמוך לגבולותיה, ישראל תצטרך להיות מוכנה לנטרל אותם באמצעות כניסה קרקעית מהירה וללא היסוס, כשם שהיא מוכנה להפעיל כוחות מיוחדים וזרוע אווירית. "הרוצה בשלום ייכון למלחמה", אמר וגטיוס הרומאי, והוסיף: "איש איננו מעז להתמודד עם או לפגוע במי שהוא יודע כי ינצח [אותו] אם יילחם". רק בניית כוח צבאי אמין ונכונות להשתמש בו, יכולה להשיג זאת.
בהקשר זה כדאי גם לוותר על תפיסת "ההתגוננות" שנוספה בפועל לתפיסת הביטחון של ישראל ב־2005. אין זה אומר בשום אופן לוותר על יכולות היירוט שנוספו לישראל, והקטינו את שיעור הנפגעים מרקטות חיזבאללה לעומת מה שראינו בימי מלחמת לבנון השנייה. הגנה היא משימה חשובה ומובנית; כל מפקד חייב ראשית כול "להגן בגזרתו", אולם אין פירוש הדבר שתפיסתו צריכה להיות הגנתית, אלא שההגנה היא חלק ממשימותיו. כך גם לגבי תפיסת ביטחון של מדינה: התגוננות כתפיסה מכרסמת בשאר ה"רגליים" של תפיסת הביטחון, שכן היא כביכול מקטינה את הצורך בהן. היא מפחיתה את מספר הנפגעים – עד שהאויב מוצא דרך לעקוף אותה.
עקרון ההַעֲסָקָה פירושו שישראל תגרום לאויביה להיות עסוקים בצרותיהם־הם, כך שלא יהיה להם זמן להתעצם ולבחוש בענייניה. ניקח לדוגמה את איראן: שלטון האייתוללות בנה את "הסהר השיעי" שלו לאורך שנים, כשהוא משקיע בארגונים־שליחים ובידידים מתימן ועד סהרה המערבית, תוך שהוא יודע שהסיכונים לו גופא קטנים יחסית. החיסרון בגישתה ההתקפית של איראן הוא פגיעותה היחסית בשטחה, וישראל צריכה לקחת את היוזמה ולהעסיק אויבים כאלה בדרכים שיגבילו את החופש שלהם להתעצם ולפעול נגדה. לא מדובר רק בדרכים צבאיות: לחץ מדיני וכלכלי אומנם אינו מספיק כשלעצמו, אולם הוא גורם נחוץ; ולצידו רצוי שיתרחשו, או ימשיכו להתרחש, פעולות חשאיות וניתנות להכחשה, כמו תאונות לא צפויות, נזקים מצערים לתעשיות איראניות ולמוסדות כלכליים, וחיזוק אויבים של המשטר האיראני בחוץ ובפנים. גם אם קצת קשה להאמין לסיפוריו של אחמדינג'אד על סוכן מוסד שעמד בראש היחידה האיראנית לאיתור סוכני מוסד, בהחלט לא יזיק אם איראן תחשוש שכך הוא; טיהורים פנימיים עשויים לגרום למשטר נזק גדול לא פחות מזה שישראל תחולל. במקביל, ישראל תצטרך לפתח את יכולותיה לזהות ולסכל ניסיונות פיגוע נגד יהודים וישראלים בחו"ל, מסלול שסביר מאוד שאויביה ינסו ללכת בו.
"אחריות" פירושה שישראל תצטרך לקחת על עצמה באופן מוצהר את מניעת ההתעצמות של יריבים לא־מדינתיים, כל עוד השלטונות הרשמיים באותן מדינות אינם עושים זאת. ריבונות, כפי שקבעו החוקרים אילן פוקס והארי בורובסקי, מותנית בניסיון של מדינה לשלוט בשטחה. אם מדינות באזורנו מוותרות מרצונן על ריבונות כזו או אינן מסוגלות לה, אין להן לגיטימציה לדרוש מישראל לא להפר את ריבונותן. ישראל תצטרך לעשות זאת באמצעות תקיפות קרקעיות, הפצצות מן האוויר ומהים, או גם וגם. עיקרון זה נכון כמובן רק למדינות אויב. תקיפות חיל האוויר בדמשק בשנים האחרונות מראות כי ישראל נוהגת כך בפועל, ובתפיסה החדשה המוצעת היא תצטרך להפוך זאת למדיניות מוצהרת.
אי אפשר לחזור כיום לתפיסה שאפיינה את השנים הראשונות של המדינה, ובוודאי לא להיות ספרטה מודרנית. עתידה של מדינת ישראל, כבר חזה בן־גוריון, לא יימדד רק בכוחה הצבאי. בשל כך החליט לקחת סיכון גדול, כשקיצץ בתקציבו של צה"ל והחליש אותו מאוד למשך כמה שנים. כעת זו בוודאי לא העת להחליש את צה"ל, אולם העיקרון בעינו עומד
ולבסוף, עקרון הצמיחה. מדיניות ביטחון איננה מתמצה רק בפעילות צבאית. מסמך 18 הנקודות של בן־גוריון מ־1953, הנחשב לבסיס תפיסת הביטחון של ישראל, עסק גם בכלכלה ובעלייה. מדיניות ביטחון המבוססת על מניעת התעצמות איננה רק סיסמה קליטה: היא מקימה אתגרים לא פשוטים משלה, ומחייבת את המדינה ליצור יכולת לשמר את המדיניות הזאת לאורך זמן. הניסיון הרי מלמד כי בחלוף השנים מורגשת שחיקה הן ברמת המוכנות הצבאית והן בנכונות ליטול סיכונים ולשלם מחירים.
מטבע הדברים, המדיניות של מניעת התעצמות תהפוך את ישראל דרך קבע לילד הרע בשכונה הלא־מוצלחת שלה. דימוי ה"וילה בג'ונגל" קסם לישראלים רבים, שכן אפשר היה לחשוב על גידור הווילה ומניעת כניסתן של חיות טרף; מדיניות של מניעה פירושה יציאה אל הג'ונגל והכאה מתמדת בחיות, גם בטרם הן גדלות מספיק לנסות לטרוף אותנו. המחיר המדיני יהיה כנראה לא מבוטל. די לראות את האמברגו־בפועל שכמה מידידותינו הגדולות התיאורטיות מטילות עלינו בזמן מלחמתה, כדי לדמיין כיצד יגיבו אם ישראל תתקוף ביום בהיר אחד יעד בשטח מדינה אחרת, ואז שוב יעד נוסף, ושוב, ככל העולה על רוחה. שקט, ולו קצר טווח, נתפס אצלן כיציבות, והן זועמות על כל הפרה שלו. ההנחה כאילו הסדר ישראלי־פלסטיני יפתור את כל בעיות המזרח התיכון וימנע עימותים עתידיים אינה נראית סבירה, ולכן אם תקום מדינה פלסטינית, ישראל תצטרך לתקוף גם איומים בשטחה. הדבר ייצור קשיים מדיניים, וישראל תצטרך להשקיע מאמץ מתוכנן ומתמשך כדי להתמודד איתם – בריתות, קשרים, מגעים גלויים וחשאיים, וכן, גם הסברה, למרות הקשיים בתחום זה.
העלות הכפולה של גיוס המילואים
ישראל תצטרך גם לשלם ביוקר, באופן המילולי ביותר, על קיומה של מדיניות כזאת. צה"ל צריך להיות גדול מספיק לתחזק פעילות מתמשכת משלל סוגים, והיא תהיה כרוכה באבדות; מותר לקוות שקטנות, ובוודאי ביחס לאלטרנטיבה כפי שנראתה כשאויבי ישראל הם שיזמו התקפות פתע, ובכל זאת יהיה מחיר. היו שנים שבהן רוב השמות החדשים של חללי צה"ל, ברשימה המוקרנת ביום הזיכרון, היו תוצאה של תאונות, מחלות והתאבדות, ולא של לחימה; ספק אם כך יהיה גם בעתיד. בעשור האחרון שאפה ישראל להרחיק את המלחמה ככל הניתן (פרופ' דני אורבך כינה זאת "לקיחת הלוואה של שקט על חשבון העתיד"), בהקצנה מוגזמת של רעיון שהורתו כבר בתפיסת "קיר הברזל" של ז'בוטינסקי, שאומצה למעשה בידי כלל ההנהגה הישראלית. כעת תצטרך לשאול את עצמה לא כיצד היא מרחיקה מלחמה, אלא כיצד היא משגשגת במצב מלחמה.
הגנה היא משימה מובנית; כל מפקד חייב ראשית כול "להגן בגזרתו", אולם אין פירוש הדבר שתפיסתו צריכה להיות הגנתית, אלא שההגנה היא חלק ממשימותיו. כך גם לגבי תפיסת ביטחון של מדינה: התגוננות כתפיסה מכרסמת בשאר ה"רגליים" של תפיסת הביטחון, שכן היא כביכול מקטינה את הצורך בהן. היא מפחיתה את מספר הנפגעים – עד שהאויב מוצא דרך לעקוף אותה
ישראל תצטרך לבנות סדר כוחות שיאפשר את תפיסת הביטחון החדשה, ולא להסתמך על גיוס מילואים מקרב אותו גרעין קטן יחסית, פעם אחר פעם אחר פעם. כמובן, היא תצטרך להפעיל יותר כוחות הגנה מכפי שעשתה לפני שבעה באוקטובר. היא תצטרך לממן, להכשיר ולהחזיק עתודות של ציוד, תחמושת וכלי נשק, כך שלא תיקלע למחסור, והיא תזדקק ליכולות ייצור גדולות יותר. כל זה עולה כסף – שחלק ממנו מבוסס בימים כתיקונם גם על הכנסות אנשי המילואים, ומכאן שלגיוסם יש עלות ישירה ועקיפה גם יחד, מבחינת תקציב המדינה. מכיוון שלא רצוי ולא ריאלי לחזור לתקופות כגון אחרי מלחמת יום הכיפורים, כשההשקעה האדירה בתקציב הביטחון תרמה רבות למפולת הכלכלית של שנות השמונים, ישראל תצטרך לפתח את כלכלתה בצורה נכונה. יהיה עליה לבצע הן השקעות נחוצות לצרכים ביטחוניים, והן לסלק מכשולים כדי להעלות את הכלכלה על מסלול שמאפשר צמיחה ושגשוג לצד לחימה. צעדים כאלה חשובים במיוחד כיוון שאי אפשר לחזור כיום לתפיסה שאפיינה את השנים הראשונות של המדינה, ובוודאי לא להיות ספרטה מודרנית. עתידה של מדינת ישראל, כבר חזה בן־גוריון, לא יימדד רק בכוחה הצבאי. בשל כך החליט ראש הממשלה הראשון לקחת סיכון גדול, כשקיצץ בתקציבו של צה"ל והחליש אותו מאוד למשך כמה שנים. כעת זו בוודאי לא העת להחליש את צה"ל, אולם העיקרון בעינו עומד: אי אפשר לקיים צבא בהתעלם מצרכיה של מדינה, וככל שישראל תהיה מדינה שטוב לחיות בה, למעט בתחום הביטחוני, כך גם תגבר יכולתה לעמוד באתגרים הביטחוניים. הדבר נכון בתחום הגיוס, שבו מיצוי כוח האדם – חרדים ושאינם – יהיה חשוב מאוד; וגם בתחום הכלכלי, שבו התפוקה של העובד הישראלי לשעת עבודה אינה מן הגבוהות. אפשר לדון על הפרטים, אולם העיקרון ייוותר מחייב: אם ישראל רוצה מדיניות של אקטיביזם ביטחוני, היא חייבת לגבש לעצמה את היכולת הכלכלית והחברתית לעמוד בו.
כמובן, ישראל יכולה שלא לעשות דבר מכל זה. כאשר ייעשה חישוב רווח והפסד, אם ייעשה, ייתכן שמקבלי ההחלטות ימצאו ש"מניעת התעצמות" היא יעד לא ריאלי, או כזה שאינם מוכנים לשלם את מחירו הניכר. יש מי שיאמר שדי בהיערכות צבאית רבה יותר על הגבולות, כדי לסכל את כוונותיהם של אויבים. ייתכן שישראל תגיע למסקנה (שגויה בעיניי) כי הכשל של 7 באוקטובר היה רק אי־הבנת כוונות האויב, ולפיכך יש להתמקד בשיפור ההתרעה. ייתכן שתשים יהבה על הסכמים מדיניים או על ערובות ביטחוניות חיצוניות. אולם אם ישראל אכן חפצה במניעת התעצמות אויביה, ואיננה מעוניינת לסמוך על הבטחות זרות או כוחות זרים, היא תיאלץ להיות פעילה בהיקף נרחב מבעבר, תוך ניצול המכות הקשות שספגו לאחרונה חיזבאללה וחמאס, כדי להתחיל מנקודה טובה יחסית.
לכל דרך פעולה – כולל הימנעות מפעולה – יש מחיר, והמחיר של מניעת התעצמות פורט לעיל. ולמרות זאת, ייתכן שישראל תבחר לנקוט בה. גדר גבוהה אולי מייצרת שכנים טובים, אולם כשהשכנים נחושים להישאר רעים, יש צורך בפעילות רבה כדי שהם לא יעברו שוב את הגדר, בדרך לביקור לא רצוי.
