האם לקיים טקס זיכרון בשבעה באוקטובר? האם לקיים את ההקפות בשמחת תורה? האם בכלל אפשר כבר לקיים טקס, הרי יש עוד חטופים שנמצאים בעזה? הרי חיילים שלנו עוד נלחמים, אנחנו עדיין מלווים משפחות שקוברות את בניהן?
הדיון על מועד הציון של הטבח ועל הדרך שבה ראוי לציין אותו, אולי מספר את הסיפור שלנו.
חווינו אסון נוראי שהצליח להפתיע אותנו. אסון שהפגיש כל אחד מאתנו עם החששות הכי גדולים שלו, וטלטל אותנו כחברה. מאז אנחנו בסערה גדולה כספינה המטלטלת בלב ים, כשלרגע נדמה שמתחילים להתקרב לחוף מבטחים ואז, בן רגע, נופלים שוב לבור.
חג ראשון של סוכות היה הביטוי לכך, כבר מהצהרים הסתובבו שתי שמועות שהתערבו זו בזו, חיסולו של רב המרצחים יחיא סינוואר, אדריכל הטבח הנורא בשבעה באוקטובר ונפילתם של חמישה חיילים מסיירת גולני בלחימה בלבנון.
אי אפשר היה לשמוח על החיסול ועל כך שהעולם עכשיו טוב יותר, כי היה אבל גדול מאוד על ההרוגים ודאגה גדולה למצב הפצועים שהגיעו לבתי החולים. אירוע שהיה אולי יכול להיות אחד מרגעי השיא של המלחמה, התערבב עם כאב שפילח את הלב.
בימים הראשונים של המלחמה, עסקנו בדיבור על היום שאחרי, על הניצחון המוחלט, על החברה הישראלית אחרי. השנה הזו לימדה אותנו שלא יהיה יום אחד שהוא היום שאחרי, זו מציאות אחת ארוכה ומתמשכת, מעין present progressive.
תהליך ארוך של פירוק ובניה, רגעי בכי, שכול וכאב, מתערבב עם תחושת עוצמה גדולה על ההישגים של צה"ל. תסכול נוראי על כך שהחטופים עדיין לא כאן, יחד עם כעס נוראי על כל יום שניתן היה אולי להציל אותם מתערבבים עם גאווה על יוזמות אזרחיות שלא פוסקות בכל תחום כמעט מתחומי החיים שלנו. מילואימניקים מרגשים שעוזבים את הבית שמוכנים למסור את הכול כדי שנחיה פה בארץ הזו בביטחון יחד עם כעס קשה על ציבור שלא נושא בנטל, שמקבל לגיטימיות לכך שהוא לא משרת בצבא.
והכל מתרחש בו זמנית, אין מעברים מסודרים, אין הפרדה, הכול מעורבב – השיא והשפל יחד בכל רגע נתון.
תהליך הריפוי שלנו לא יהיה אירוע בי יינתן האות הרשמי כי הסתיים השלב של המלחמה ואז נתחיל אותו, אלא הוא תהליך שיתרחש יום יום. לא ברור כמה זה ייקח, אך אנחנו בתוך התהליך. נצטרך להבין ששאלות הזהות שלנו לא יפתרו על ידי הליכה לקצוות הרגשיים, ולא על ידי הליכה לקצוות האידיאולוגיים, המציאות מכריחה אותנו להבין את זה ולהתנהל בהתאם. ללמוד לייצר את המציאות החדשה שלב אחרי שלב.
שמחת תורה הקרוב הוא מפגש בין הישראלי שבנו ליהודי שבנו. חג בו אמורים לחגוג את סיום הקריאה בתורה ואת ההתחלה המחודשת הוא מעכשיו חג שמעלה שאלות על הזהות הישראלית, לאן היא הולכת. התאריך הזה, כבר לא ייתן לברוח מערבוב המושגים האלה. אין צורך בתשובה ברורה איך לציין את הזיכרון, אין צורך להגדיר מה התאריך המדויק שמציינים. לא כי אין תשובה, אלא, כי כל התשובות נכונות. ביום שבו נכיל את זה ונראה בערבוב הרגשות והתשובות כמצב לגיטימי, אפשר יהיה להתחיל לבנות. אין לנו לאן לברוח, וגם אין יום שצריך לחכות לו, הוא כבר פה.
