כמו התראות בצדו הימני של המסך, חולפים שלטי היישובים דרך שמשת המכונית. שדרות, ניר־עם, כפר־עזה, סעד, נחל־עוז, רעים, אשכול, נתיבות, אופקים, באר־שבע.
מאז שבעה באוקטובר בשנה שעברה לא נסעתי בכבישי הנגב המערבי. תוואי הדרך המוכר לי כל כך, קיבל מאז משמעות חדשה.
כל דבר בנסיעה הזו הוא טריגר. מכללת ספיר, צומת שער הנגב, עיקול מפלסים, אנדרטת חץ שחור, צומת סעד. כביש 232 נפגש עם כביש 25. שדה הקרב של שבעה באוקטובר היה גם התחנות והמיגוניות, הכבישים והשוליים. אני מסתכל על השלטים שמעמידים פני שגרה. הם היו עדים לזוועות, נדמים לי כעת כשלטי אזהרה. עלומים, בארי, רעים.
הנסיעה מלווה בצליל לא נשמע של תקתוק שעון. זו הייתה רולטה רוסית, מתי ואיפה יקרה.
כל דבר בנסיעה הזו הוא טריגר. כמה חודשים לפני, עוד רקדנו בשדות הנגב בחתונה של מיכל ואיתמר. חודשיים קודם רצנו בשבת במדשאות של עלומים, ובשישי פרשנו מגבת משפחתית על חול החוף של זיקים. בדרך ראינו שלטים של מי שאז עוד לא הכרנו "תמר קדם לראשות המועצה". התלהבנו, גם אנחנו משפחת קדם.
באותו שבוע פגשנו את אדריאן מבארי. היא התנדבה בחוות־רימון ליד הבית שלנו ומיד נוצר קליק. היא לימדה את הילדים איך נכון לשתול את הכרובית. שתלנו יחד והבטחנו שנבוא אחרי החורף, לקטוף. אדריאן נרצחה בביתה בבארי.
דווקא בגלל השקט המדומה ששורר כאן שוב, כל כך קשה להאמין כמה רע, סמיך ובוער האוויר כאן יכול להיות.
מצלמות הרכב שתיעדו את מה שהתרחש כאן בנסיעה, לא נותנות מנוח. הידיעה שהאדם שעמד מתחת לשלטים הנושאים שמות עבריים של יישובי הנגב הוא מחבל עם קלצ'ניקוב, לא נתפסת גם שנה אחרי.
כל דבר בנסיעה הזו הוא טריגר. לגעגוע ולכאב. לדבר עם אבא בדיבורית בנסיעה, להסתכל דרך המראה על כיסא התינוק בספסל האחורי. לעצור בצד הדרך. לאותת. לעשות פרסה. לחזור הביתה.
