מיד כשהשתחררתי מהצבא הסדיר גויסתי למילואים. מאביב 2004 ועד אביב 2007 הוכשרתי ושירתי כלוחם, מפעיל מכ"ם וטכנאי מכ"ם בחיל התותחנים, ביחידה קטנה ואינטימית שאפשרה לצה"ל להשיב אש מדויקת למקורות הירי הארטילרי נגד מדינת ישראל. במילואים לא היו צריכים מפעילי מכ"ם וטכנאים, אבל היו לנו כישורים שיכולים לשמש בתפקידים אחרים בחיל. כשישה חודשים אחרי השחרור כבר נקראתי לתרגיל ביחידה החדשה שלי – חטיבה 188 של חיל השריון. במפקדה הקדמית של החטיבה הסדירה שובצתי בתור סמל מבצעים במכלול האש: חבורה קטנה של קצינים, מש"קים וחפ"שים כמוני, כולם אנשי מילואים מחיל התותחנים, שתפקידם לקשר בין החטיבה המתמרנת בשעת מלחמה ובין התותחים שיתמכו בה מאחור.
עברו מאז 17 שנה, ואני עדיין בחטיבה. רוב חבריי במכלול האש לאורך השנים נשרו מהשירות. הייתה לנו חבורה גדולה וטובה במבצע צוק איתן, וסיימנו את הלחימה ברוח רמה, אבל בתוך שנתיים־שלוש כולם כמעט לא באו יותר לאימונים ונגרעו ממצבת הלוחמים כדי לפנות את התקן למשוחררים טריים. היינו אז בני 25 עד 35, והתחילו להיות לנו חיים. החברים התחתנו, הולידו ילדים, עברו לגליל, ירדו לחו"ל, פתחו עסק. לא לכל אחד מתאים להגיע פעם־פעמיים בשנה – כמעט תמיד בזמן הגרוע ביותר, לפני ראש השנה או לפני פסח – לתרגילי חטיבה ואוגדה מפרכים, לעבור הכשרות ורענונים ולהתעדכן בשיטות הלחימה המתחדשות ככל שיותר ויותר כלים נכנסו לשימוש במכלול האש. המכלול נבנה מאז מחדש שוב ושוב, ולמרבה המזל היה מוכן ומגובש היטב כשפרצה מלחמת חרבות ברזל.
בחלוף השנים הצטמצמה חשיבותו של חפ"ש כמוני במכלול האש. הוא נעשה מקצועי יותר, ודרש יותר קצינים ומפקדים שהוכשרו להוביל תקיפה מורכבת, לנהל תקשורת עם אנשי המודיעין, לבחור מטרות ולהתאים אותן לסוגי תחמושת מגוונים. מכלול האש (שמכונה גם מכלול הסיוע) מנחה היום לא רק אש תותחים אלא גם פצצות מרגמה מיוחדות, רקטות מדויקות, מטוסים מאוישים ולא מאוישים ומסוקים של חיל האוויר, ואפילו נעזר בחיל הים. עדיין נותר מקום לאנשי הארטילריה, שמשוחחים עם סוללות התותחנים, יוצרים את הקשר עם הכוחות בשטח ועם האוגדה, מנהלים מעקב אחר המתרחש ומתעדים אותו, ועוד משימות. את זה אני עושה, יחד עם חבריי בתא המבצעים של מכלול האש. ובשנה האחרונה אנחנו עושים את זה המון.
רבים הותירו מאחור הרבה יותר ממה שאני, רווק בלי ילדים. לוחמי מילואים השאירו בבית ילדים ונשים דואגות, בנות זוג חוששות, הורים ואחים אוהבים. אחי השתתף בלחימה ברצועה והטנק שלו חטף נ"ט, ואני לא יכול לחשוב כיצד הרגישו הילדים שלו ואשתו כשהוא היה בטנק בבית־חנון
בעוד חודשים ספורים אהיה בן ארבעים, וכנראה אצטרך להחליט אם להתנדב ולתרום עוד ימים, שבועות וחודשים, גם בזמנים הגרועים ביותר, כדי להמשיך לתת. אני יודע שקל למצוא לי מחליף. ההכשרה קצרה ופשוטה, בוודאי למי שכבר מכיר את המערכות ואת השפה משירות סדיר בתפקידים מסוימים בחיל התותחנים. יסתדרו גם בלעדיי. החבר'ה מהמילואים הם חבר'ה, אין ספק, וזה חתיכת דבר, אבל בסוף כולם יעזבו. ואני כבר נתתי את שלי, במשך שלוש שנים בסדיר, כולל במלחמת לבנון השנייה, ועוד כמעט שנה במצטבר בתקופות מילואים – בתרגילים ובהכשרות, במבצעי עופרת יצוקה, עמוד ענן וצוק איתן, ובמלחמת חרבות ברזל.
אבל איך אני יכול לומר בכנות שנתתי די? בינתיים שירתי בחרבות ברזל ארבעה חודשים בגזרת עזה, ועוד חודש במבצע חיצי הצפון. רבים וטובים שירתו הרבה יותר, והם לא מפסיקים לתת. חבר טוב מימיי בישיבה התיכונית, ידידיה, משרת עכשיו בכוחות הצק"ח שלנו בתפקיד קצין מודיעין בגדוד מילואים. הוא גויס ב־7 באוקטובר ושוחרר רק לפני כחודש. למחרת הוא קם ליומו הראשון כאזרח במשך כמעט 12 חודשים, ובאותו אחר צהריים צלצל הטלפון והוא הוקפץ (כמוני) בצו שמונה, כדי לחזור לגבול הצפון ולהילחם בלבנון. הוא שוב הותיר אישה וילדים לבדם בבית בחגים, בשביל לילות ללא שינה. בגדוד שלו וגם בבית הוא חסר תחליף הרבה יותר ממני.
גם עמיתים לעבודה בעיתון נתנו יותר. הכתב הבכיר שלמה פיוטרקובסקי, שלחם ולוחם עדיין בחזית הצפון בין כוחות התותחנים. הכתב הצעיר עמיאל ירחי, שהוביל צוותי צמ"ה במרחבים המסוכנים של רצועת עזה. מנכ"ל העיתון דורון ביינהורן, שרמת ה"שושו" של התפקיד שלו מנעה ממני אפילו לשאול מה לעזאזל הוא עושה בצבא כל הזמן הזה. ועוד רבים: עורכים באתר, עורך ביומן. חברים מהמערכת הפכו ללוחמי חי"ר ושריון, לאנשי מודיעין, לתותחנים. רובם שירתו יותר ממני ובתפקידים מסוכנים יותר, בלילות ארוכים יותר, בתנאים קשים יותר.
רבים גם הותירו מאחור הרבה יותר ממה שאני, רווק בלי ילדים, הותרתי מאחור. לוחמי מילואים השאירו בבית ילדים מבוהלים ונשים דואגות, בנות זוג חוששות, הורים ואחים אוהבים. אחי השתתף בלחימה ברצועה והטנק שלו חטף נ"ט, ואני לא יכול בכלל לחשוב כיצד הרגישו הילדים שלו ואשתו בזמן שזה קרה. איך אמא שלי ואבא שלי, האהובים, הרגישו כשהוא היה בטנק בבית־חנון. אני הייתי אז במפקדה בגבול הרצועה, ואני זוכר איך חיפשתי את הטנק שלו במערכות השליטה והבקרה הצה"ליות, במרחב אחר לגמרי מזה שאנחנו פעלנו בו, וקיוויתי שאנחנו נותנים ללוחמים בחטיבה שלנו את סיוע האש שהייתי רוצה שהוא יקבל בחטיבה שלו.
חיילי מילואים בהמונים התגייסו והקריבו את בריאותם הנפשית והגופנית, את שלמות גופם, את חייהם. ב־2009 כתבו עליהם את "כמו רקפות בין הסלעים", ב־2024 את "חרבו דרבו" ואת "גיבורי־על". איך אני יכול לומר בכנות שנתתי די. ואיך אני יכול לנתק את עצמי, ולו באופן סמלי, מהקהל האדיר הזה של אנשי הפלא ממכונת המלחמה שמביאה לתקומת ישראל.
אני עדיין לא יודע אם וכמה אמשיך לשרת במילואים. מהתפקיד שלי לא מוכרחים לפרוש, אבל בשלב מסוים מותר גם לומר שהלפיד יכול לעבור לדור הבא. הדאגה היחידה שלי היא שהעקשנות שלי, להתמיד בשירות בתפקיד אפור ונטול ברק, במשך שנים של אימונים משמימים, היא לא באמת משהו נפוץ. יוכיחו חבריי מהעשור שעבר, שנשרו מהמילואים. הצוות ההוא, בימי צוק איתן, נתן ימים ולילות בחזית המופגזת, במפקדה שישבה באוהלים בשדות בין בארי לג'וחר א־דיכ (היום חלק מ"מסדרון נצרים"). כולם הקריבו ונתנו מה שהיו יכולים. אבל אז, אימון אחרי אימון, הם באו פחות ופחות. אני נשארתי. וכל העת אמרתי לעצמי למה אני נשאר: כי לא רציתי שבמבצע הבא אהיה בבית ובעבודה, בזמן שאחרים נלחמים בשבילי. תשע שנים וקצת אחר כך, העקשנות וההתמדה אפשרו לי לתת גם במלחמה הזאת, אף שהתפקיד שלי השתנה והתעדכן. אז מה, להפסיק בגיל ארבעים, או בסוף המלחמה, ולאבד את הזכות לתרום ככה לעם ולארץ גם במלחמה הבאה?
אפשר גם לתרום אחרת. רבים עושים את זה, ובוודאי תורמים בדרכים אחרות גם יותר ממה שאני יכול לתת בפינה שלי, האחורית, במפקדה הקדמית של 188. אבל זה התפקיד שלי, וכן, אני בר תחליף, אבל אני לא חייב להתחלף. אני יכול להמשיך לשאת בנטל. אני כותב את המילים האלה ברמת הגולן, בבסיס החטיבה המצויה בעיצומה של לחימה בדרום לבנון, וקשה לי לדמיין את עצמי בשעת מלחמה, כשקוראים לי לדגל, יושב בבית בעורף ולא נותן את חלקי הקטן לפלא הזה של צבא יהודי לוחם בארצו, שאחרי אלפיים שנה אומר יחד ובקול גדול "לא תנצחו אותי".
