הטקסט המובא כאן מתוך ספרו של הגנרל הפרוסי קרל פון־קלאוזביץ, מאבות תורת הלחימה המודרנית, עוסק במלחמה הגנתית מוגבלת ומנסה לעמוד על מטרותיה ואופייה. שנה אחרי פרעות תשפ״ד נראה כאילו קלאוזביץ מתאר גם את חמאס וגם את ישראל: את ישראל לפני 7 באוקטובר, את חמאס אחרי.
האם אין כאן תיאור מדויק של האסטרטגיה הישראלית מול חמאס? ובמידה מסוימת גם מול איראן וחיזבאללה? עד 7 באוקטובר ישראל העדיפה עמדה הגנתית מובהקת: היא ניסתה רק לפגוע במאמצי האויב לתקוף (או להתעצם), בלי להשיג יעד חיובי כלשהו. כל סבבי הלחימה נגד חמאס גרעו מכוחותיו מעט, אבל ישראל לא ניסתה לקחת משהו שלו, אלא רק לשמור את מה ששלה.
היה היגיון באסטרטגיה הזאת אם היינו חושבים שהדיפת המתקפות אכן תשחוק את האויב התוקף ותגרום לו לחדול. אך הדבר אינו בהכרח כך. אם נתחשב בשחיקה היחסית של הכוחות משני הצדדים, המגן נמצא בחיסרון. ההתקפה עשויה להיחלש, אך כל עוד אין נקודת מפנה והמתגונן הופך לתוקף, המגן תמיד ייחלש יותר מהתוקף, משתי סיבות. ראשית, הוא חלש יותר בכל מקרה, ואם ההפסדים זהים משני הצדדים, הוא זה שייפגע קשה יותר. שנית, האויב בדרך כלל ישלול מהמתגונן חלק מהשטח והמשאבים שלו. מכאן שאי אפשר למצוא סיבה לכך שהתוקף יחדל.
המסקנה היא שאם התוקף ממשיך במאמציו בעוד יריבו אינו עושה דבר מלבד להדוף, המתגונן אינו יכול לעשות דבר כדי לנטרל את הסכנה שבמוקדם או במאוחר ההתקפה תצליח.
המטרה הסופית של מלחמה הגנתית, כפי שראינו, לעולם אינה יכולה להיות שלילה מוחלטת. אפילו הצד החלש ביותר חייב להחזיק באמצעים כלשהם כדי להפוך את האויב למודע לנוכחותו, אמצעים כלשהם לאיים עליו. תיאורטית אין ספק שהיה אפשר להשיג את המטרה דרך שחיקת האויב. לצד התוקף יש מטרה חיובית, וכל פעולה כושלת, גם אם היא עולה רק בכוחות המשתתפים בה, יש לה אותה השפעה כמו נסיגה. אולם ההפסד של המגן אינו לשווא: הוא שמר על עמדותיו, שזה כל מה שהתכוון לעשות. אפשר לומר שבעבור המגן, מטרתו החיובית היא לשמור על מה שיש לו.
אם קלאוזביץ היה חי היום הוא כנראה היה עומד בהלם לנוכח ההתנהלות הישראלית מול חמאס עד 7 באוקטובר אשתקד. מדוע הצד החזק יותר חומרית עסוק במגננה מול הצד החלש יותר? בעיני קלאוזביץ ברור מאליו שהצד המגן חלש יותר, אך בעזה קרה ההפך. בכל מקרה, המסקנה של קלאוזביץ עומדת בעינה: במוקדם או במאוחר התוקף יצליח. ישראל סמכה על המזל מול עזה. והמזל נגמר.
התשתו של החזק והתוקפן הביאה לעיתים קרובות לשלום. הסיבה לכך נעוצה באופן התנהלותן של מלחמות בדרך כלל – מלחמות חלקיות, ללא נכונות להקדיש את מלוא המאמצים לניצחון. אבל אי אפשר להתייחס להתשת התוקפן בתור המטרה האולטימטיבית והאוניברסלית של כל הגנה.
נותרה רק השערה אחת: שמטרת ההגנה חייבת לגלם את רעיון ההמתנה, שהוא אחרי הכול המאפיין המוביל שלה. הרעיון מרמז שהמצב יכול להתפתח, שהוא עשוי להשתפר. כלומר, אם אי אפשר להשיג שיפור מבפנים באמצעות התנגדות גרידא – הוא יכול לבוא רק מבחוץ; ושיפור מבחוץ מרמז על שינוי במצב הפוליטי. או שבעלי ברית נוספים מגיעים לעזרת המגן או שבעלי ברית מתחילים לנטוש את אויבו. זוהי מטרת המגן, אם חולשתו שוללת כל התקפת נגד רצינית.
קלאוזביץ מתאר כאן את האסטרטגיה של החלש בהתגוננותו מול החזק. זאת כנראה האסטרטגיה שהייתה ליחיא סנוואר מול ישראל: חמאס אינו יכול להדוף את ישראל ולהכריע את המלחמה בשדה הקרב, אז הוא חייב להמתין לשינוי אצל האויב שלה, שינוי פוליטי. אין הכוונה לשינוי בהרכב הממשלה או הקואליציה בהכרח, אלא שינוי ברצון של התוקף להמשיך במלחמה, או שינוי במאזן הכוח. סנוואר כנראה האמין שאם המלחמה תימשך מספיק זמן, הלגיטימיות הבינלאומית של ישראל תיפגע, ארה״ב תנטוש אותה, וישראל תיאלץ לסיים את המלחמה מתוך חשש לנזק בינלאומי גדול יותר. סנוואר גם היה יכול לקוות שתשישות תכריע את ישראל, אם המחויבות שלה למלחמה תיחלש. את סנוואר האיש ניצחנו כי לא הותשנו מוקדם מדי; את איום חמאס כארגון ואת איום חיזבאללה נוכל לנצח רק אם נמשיך במחויבותנו למלחמה, ולא ניתן לתשישות להכריע אותנו מכאן והלאה.
