הדיון על אופן ההתנהלות הראוי השנה בשמחת תורה, התנהל באריכות בחודשים האחרונים, כולל באתר ובעיקר בעיתון מקור ראשון. דיון סוער ברשתות החברתיות נחתם לאחרונה בטענה שלפחות את ההקפות השניות צריך לבטל, וכמה אנשים הוסיפו שלרקוד במוצאי שמחת תורה זה ממש אצבע בעין מפני שמוצאי שמחת תורה יהיה יום אבל לאומי, וגם יום זיכרון אישי ל-1200 משפחות.
בישיבה שבה למדתי אכן מבטלים השנה את ההקפות השניות. אני מודה שבאופן אישי שאפילו ההקפות הראשונות אף פעם לא היו קרובות במיוחד לליבי. הקפות שניות הן לא מנהג שגדלתי עליו, וספציפית השנה אני גם במילואים כך שאין לי ממש תוכניות לפזז בערב הזה. ובכל זאת, משהו על האצבע בעין:
אף אחד לא מתכוון חלילה להתריס כנגד האבלים, או אפילו לנתק את עצמו מהכלל. אין מה להשוות בין ההקפות השניות השנה לבין אנשים שהולכים בצפירה, למשל, או עורכים על האש בגן סאקר ביום הזיכרון. נכון, ההקפות של שמחת תורה הן לא הלכה ולא כתובות בתורה, אבל הן מנהג ותיק, וגם ההקפות השניות הן אירוע חשוב מאוד במעגל השנה עבור יהודים רבים. הם מודעים היטב לצער ולכאב שעבר עם ישראל בשנה האחרונה, אבל בעיניהם זו לא סיבה לבטל מנהג מרכזי.
אתם יכולים להיות בטוחים מראש שיהיו גם השנה אירועי הקפות שניות בקהילות רבות ובערים רבות. רבים מהמשתתפים העתידיים בהן התאבלו בשנה האחרונה על אדם קרוב (או כמה) שנפלו במלחמה. רבים מהם נלחמו בעצמם. חלקם אפילו לא יודעים שהנושא עלה לדיון ציבורי, מבחינתם מובן מאליו שאת מצוות היום נקיים כרגיל. הם לא אדישים לצער שעבר על מדינת ישראל, אבל מבחינתם זו לא סיבה לבטל את אירועי שמחת תורה, כולל את המנהגים המאוחרים שנוספו לה. יהיו אפילו שיגידו – חלקם בני משפחות שכולות – שהשנה חשוב במיוחד לשמוח, ושלצמצם את שמחת התורה זה לתת לאויב בדיוק את מה שהוא רצה.
האופן שבו יחגגו השנה את שמחת תורה, הוא מהמקרים המובהקים שבהם הדיון הציבורי הוא המלצה ואפשר להעלות בו רעיונות טובים, אבל בשורה התחתונה את ההחלטה תקבל כל קהילה לעצמה. ודאי שלא מתאים שמי שהמנהג לא חשוב לו מלכתחילה, יקבע לאלה שכן נוהגים בו. יהיו שיצמצמו ויהיו שיוסיפו, יהיו שיאריכו ב"יזכור" ויהיו שיציינו את החג כמו בכל שנה, וסביר במיוחד שיהיו כאלה שבהם אופי החג ייקבע במהלך ההקפות עצמן, עם קשב לתחושות הציבור. כל הבחירות לגיטימיות, וזו הבחירה שלנו אם להניח אצל הרוקדים כוונות רעות, כמו זלזול ואדישות, או להביט בעין טובה ובהבנה שאנשים שונים מתמודדים עם מציאות קשה בדרכים שונות.
ואסיים, ברשותכם, בסיפור משפחתי. לפני כשבעים שנה נפל אח של סבתא שלי, אליק סלונים, ב"מבצע לולב" – אחת מפעולות התגמול. את הבשורה המרה הודיעו למשפחה בבוקר הושענא רבה. אליק היה בחור אהוד ובוגר הסניף המקומי, והמשפחה הייתה מרכזית מאוד בקהילה. בערבית של ליל שמחת תורה אף אחד לא העז להתחיל בהקפות, עד שקמו סבא שלי ובנו הבכור, פתחו את ארון הקודש והתחילו בהקפות. כי שמחת תורה זה שמחת תורה.
