הכינוי שניתן לחוק שאמור לעגן את המשך קיומו של הסדר תורתו־אומנותו, חוק הגיוס – חוק שבפועל מעניק לבני המגזר החרדי פטור מעשי מגיוס לצה"ל – הוא שקר בסדר גודל אורווליאני. כבר כשהקואליציה הקודמת הגתה אותו הוא היה לעג לרש, ובוודאי שהוא כזה בגלגול הנוכחי שלו. זו אצבע בעין של חיילי צה"ל בסדיר, בקבע ובמילואים, התרסה בוטה כלפי החברה הישראלית המשרתת כולה.
מנגד, גם הכינוי "חוק האי גיוס" או "חוק ההשתמטות", שבו משתמשים חלק מהפוליטיקאים ואנשי התקשורת, אינו כליל הדיוק. הלוא עינינו רואות: הציבור החרדי אינו זקוק לחוק כדי לא להתגייס. אף שכל הצעירים החרדים בני ה־18 עד 23 הם כיום חייבי גיוס, ואף שאלפים מתוכם כבר קיבלו לבתיהם צווי גיוס אישיים, רק בודדים נענו עד כה לקריאה ובאו בשעריהן של לשכות הגיוס. כל היתר ממשיכים להפטיר גם בלי חוק שיסדיר את השתמטותם משירות. גדודי המשטרה הצבאית טרם נראו ברחובות השכונות החרדיות של ירושלים, בני־ברק, מודיעין־עילית או אלעד. ככל הידוע, המשטרה הצבאית אף לא מתכננת שום מבצע מצוד אחר העריקים החרדים, אף שהחוק היבש בהחלט מעניק לה את הסמכות לכך.
אז אם סכנת הגיס לא מרחפת מעל צעירי המגזר החרדי, מה באמת מבקשים דוחפי החוק להשיג? את התשובה לשאלה הזו נתן בפשטות ובבהירות שר השיכון והבינוי יצחק גולדקנופף בריאיון בעיתון זה: "אנחנו סובלים, קיצצו לנו בישיבות, רוצים לפגוע לנו בסבסוד המעונות, רוצים לפגוע במוסדות החינוך שלנו, ורוצים לפגוע במחיר למשתכן לחרדים". בעברית פשוטה – הסוגיה שבאמת מטרידה את הנהגת הציבור החרדי היא לא הגיוס אלא אובדן התקציבים.
בעקבות פקיעת חוק הגיוס והעתירות שהוגשו לבג"ץ, קוצץ דרמטית תקציבן של הישיבות החרדיות. בהתאם לפסיקת בג"ץ נקבע כי לא ניתן להעביר תקציב למען תלמידים שחייבים בגיוס על פי חוק וטרם גויסו, גם אם לא נשלחו להם צווי גיוס. עם המכה הזו, משמעותית ככל שתהיה, המגזר החרדי עוד יכול היה לנסות להתמודד. כדי לסייע לישיבות הוקמו קרנות מתאימות, וגדולי הדור החרדים יצאו למסע איסוף תרומות בקרב נדיבי המגזר שמעבר לים במאמץ למנוע את קריסתם הכלכלית של המוסדות. אלא שמהר מאוד התברר להנהגה החרדית שקיצוץ תקציב הישיבות הוא הקטנה שבצרותיהם.
לפי פרשנותה של היועצת המשפטית לממשלה גלי בהרב־מיארה, יש לקצץ לאברכים חייבי הגיוס שלא גויסו גם הטבות שעד היום הגיעו להם ולמשפחותיהם אישית. הראשונה שהועמדה בסכנה היא הסבסוד במחיר המעונות לילדים, ששלילתו עולה לכדי פגיעה ישירה של למעלה מאלף שקלים בחודש לכל ילד בגיל הרלוונטי. נציגי המגזר החרדי יודעים היטב שזה לא ייעצר שם. על הכוונת נמצאות הטבות מחיר למשתכן, ההנחות בארנונה למשפחות אברכים ואפיקים עקיפים נוספים שדרכם תומכת מדינת הרווחה הישראלית בעולם התורה החרדי.
אם את מכת קיצוץ תקציב הישיבות יכולה הייתה הנהגת המגזר החרדי לנסות לרכך, הפגיעה בכיס של כל משפחה חרדית היא כבר סיפור אחר. זה מהלך שהפוליטיקאים החרדים והרבנים מנהיגי הציבור אינם יכולים לסכל או לבלוע, משום שהוא מייצר תסיסה קשה ברחוב החרדי, תחושה שנציגי הציבור בכנסת ובממשלה אינם ממלאים את תפקידם. מעבר לכך, הפגיעה הכלכלית יוצרת לחץ על כל אברך חרדי לשבור את הטאבו ולהתגייס לצבא. ברגע שהתמריץ הכלכלי להתגייס הופך לאישי, היכולת להתמודד איתו בכלים של פיקוח חברתי הופכת מוגבלת. כך, הסכנה של פריצת הסכר הופכת למוחשית.
לכן, השם הנכון שבו יש לכנות את החוק שגולדקנופף, משה גפני ואריה דרעי דורשים לחוקק הוא "חוק ההטבות הכלכליות לבני המגזר החרדי שאינם מתגייסים". זו מהותו של החוק, ולשם כך הוא בא לעולם. הטענה כאילו החוק יביא בכל שנה לגיוס של כמה אלפי חרדים שכיום אינם מתגייסים היא הבל ורעות רוח. בנוסח העומד כיום על הפרק החוק אומנם כולל יעדי גיוס, אך אינו יוצר מנגנון שיביא לכך שהמדינה תעמוד ביעדים הללו. למה הדבר דומה? לחוק הקובע שיש להפחית את פליטת גזי החממה ממפעלים, אך אין בו ענישה נגד מפעלים שאינם עומדים בחובה להפחית את פליטת המזהמים.
החרדים כלל אינם מסתירים את העובדה שזו כוונתם. גולדקנופף אף אמר את הדברים במפורש. מי שעסוקים בלספר לעצמם ולבוחריהם שהחוק יביא לגיוס חלק מבני המגזר החרדי הם השותפים הלא חרדים בקואליציה, ובראשם אנשי מפלגת הציונות הדתית. רק אצלם ניתן למצוא פוליטיקאים שמנסים לשכנע את עצמם, ובהמשך לכך את בוחריהם, שהחוק באמת יביא שינוי. מדובר בחלומות שווא.
החוק שעומד כעת על הפרק אכן מבוסס, כפי שמזכיר הליכוד, על נוסח שגובש במשרד הביטחון בתקופה שבה בני גנץ כיהן בתפקיד השר. אלא שבאותם הימים המוסכמה הלא מדוברת – גם במערכת הפוליטית וגם בצה"ל – הייתה שאין לצבא צורך בכוח אדם נוסף שמקורו במגזר החרדי. המשימה שנתפסה אז כחשובה באמת הייתה שילוב בני המגזר במשק ובכלכלת ישראל, ולשם כך נועד החוק.
התקוות להעלאת שיעור המתגייסים החרדים היו שוליות. מאז, כידוע, עברה מדינת ישראל כולה התפכחות כואבת, וכיום ברור לכל מי שעיניו בראשו שחסרים לצה"ל אלפי חיילים. רק בסוף השבוע האחרון גויסה למילואים חטיבת צנחנים נוספת לטובת לחימה בצפון. גם לאחר שהמלחמה תסתיים לא יחזרו היקף השירות בסדיר ובמילואים להיראות כפי שהורגלנו בעשורים האחרונים.
אז מדוע גם נציגי הציבור המשרת שחברים בקואליציה פועלים במרץ למען חקיקה שבפועל תפגע בבוחרים שלהם? ככל הנראה מחשש שהחרדים יממשו את איומיהם, לא יאפשרו את העברת תקציב 2025 – וכך יביאו להפלת ממשלת הימין ולעליית השמאל לשלטון.
הטעות שלהם היא שמדובר בחשש שווא. האיום שמציגים גולדקנופף וחבריו, שלפיו "חוק הגיוס יעבור לפני התקציב או שלא תהיה ממשלה", הוא איום סרק.
במשך זמן רב החרדים יכלו לאיים בפירוק הממשלה. הסיבה לכך נעוצה בסעיף חוק לא כל כך מוכר – סעיף 38 ל'חוק יסוד הכנסת". הוא קובע כי "כל חיקוק שתוקפו היה פוקע תוך שני החודשים האחרונים לתקופת כהונתה של הכנסת היוצאת, או תוך ארבעה חודשים לאחר שהכנסת החליטה להתפזר, או תוך שלושת החודשים הראשונים לתקופת כהונתה של הכנסת הנכנסת – יעמוד בתוקפו עד תום שלושת החדשים האמורים".
המספרים והניסוחים מעט מסובכים, אבל בשורה התחתונה משמעות סעיף 38 היא שלמשך כמה חודשים פיזור הכנסת האריך את תוקפו של חוק הפטור הישן, אף שהוא בוטל בידי בג"ץ. זו לא רק תיאוריה, הדבר קרה בפועל כמה פעמים. בג"ץ ביטל חקיקה, הכנסת התפזרה, וכתוצאה מכך החרדים הרוויחו עוד חצי שנה שבה החוק המשיך להתקיים – שלושה חודשים עד הבחירות, ושלושה חודשים אחרי הבחירות.
כך יכול היה לקרות גם הפעם, אבל כעת החוק פקע סופית, ושום דבר חוץ מחקיקה חדשה לא ישיב אותו לחיים. מנגד, הליכה לבחירות כשאין תקציב מאושר, וכאשר ממילא לא ניתן להעביר כספים קואליציוניים, היא אסון לחרדים. לכן, כשגפני וליצמן מאיימים שלא יעבירו את תקציב – כלומר, יפילו את הממשלה – הם מנסים להפחיד את ראש הממשלה בנימין נתניהו ואת שר האוצר בצלאל סמוטריץ' כדי לתת משקל נגד למצביע הימני הממוצע שמתנגד לחוק הגיוס. אלא שהחרדים יודעים שלא יוכלו לממש את האיום.
מול הלחץ החרדי צריך ליצור לחץ של הציבור המשרת שנציגיו חברים בקואליציה. קשה להפעיל לחץ כשאתה במילואים או נאבק לשרוד בין סבב לסבב, אבל אין מנוס מכך. ראשי האגף הלא חרדי בקואליציה, נתניהו וסמוטריץ', איתמר בן־גביר וגדעון סער, חייבים להבין שישלמו מחיר פוליטי כבד אם ייכנעו לחרדים.
הציבור לא מטומטם. הוא מבין שהחוק המתוכנן יחסל את התמריץ הכלכלי של הפרט החרדי להתגייס, והוא לא יסלח למי שיחוקק אותו בכל זאת. ראשי הקואליציה חייבים להפנים שהשדר שהחוק מעביר לרבבות המילואימניקים הוא נורא: שרידות הממשלה חשובה לה יותר מהניסיון להרחיב את בסיס הגיוס באמצעות תמריצים אמיתיים לבני המגזר החרדי להתגייס.
המשרתים ובני משפחותיהם קרובים לכרוע תחת הנטל. העומס הנפשי והאישי שהם חווים הוא עצום. ככל שנוקפים החודשים, המלחמה נמשכת והסוף איננו נראה באופק, תחושת הקושי הולכת וגוברת.
אם לא ניתן לחוקק חוק שבאמת יגדיל את מספר המתגייסים החרדים באופן משמעותי – ונראה שבקואליציה שהחרדים הם חלק ממנה, חקיקה כזו באמת בלתי אפשרית – אזי המינימום שההנהגה שלנו יכולה לעשות כעת בשביל המשרתים הוא לנהוג בהתאם לכלל האתיקה הרפואית העתיק – "ראשית, אל תזיק". אם לא ניתן כעת לתקן את המצב ולהביא להרחבה משמעותית של שורות הנושאים בנטל, זה ודאי לא הזמן להסב לציבור המשרת מכה מורלית בחקיקת חוק גרוע מעין זה.
