"חנה, אם השבעה, הגיבורה המובילה את בניה לעקידה במלחמה על נאמנותם לעצמותם, הייתה רשאית לומר לאברהם אבינו: אל תזוח דעתך עליך, אתה עקדת מזבח אחד ואני עקדתי שבעה מזבחות" (ברל כצנלסון, פתיחה לספר "מאורעות תרצ"ו", יוני 1938).
בכל דור ודור הרגישו הזקנים שהדור הצעיר יותר לא יצליח לשאת את נטל המורשת. דור תש"ח לעג לדור האספרסו; דור זה התייאש מדור הג'ינס ששתה קווינס, שלא ציפה לכלום מדור הדיסקוטקים – שהתנשא על דור ה־X, שזלזל בדור הטיקטוק.
בסיומה של השנה החולפת, חובה להגיד בקול גדול: לא רק שהדור הזה רחוק מאוד ממה שלעגנו לו, אלא שהדור הזה גדול פי כמה וכמה מהדורות שקדמו לו. הוא לא רק עמד בניסיון והצליח לשרוד. הוא העלה את עם ישראל למדרגות חדשות שעליהן למדנו רק בשיעורים בכתביו של הרב אברהם יצחק הכהן קוק.
בכל מדד שנשווה את הדור הזה לדורות הקודמים, דורנו הצליח לצרוב בנו תודעה חדשה שתיזכר לעוד שנים רבות – בכמות ובאיכות.
לפני עשרות שנים היה יהודי בשם שמחה הולצברג, הידוע בכינויו "אבי הפצועים". תא המטען של הרכב שלו היה מלא בכל טוב, והוא היה עובר במחלקות השונות בבתי החולים ומעודד את החיילים. הוא הרים לחיים עם קטוע רגל והבטיח לו שירקדו יחד בחתונתו, העלה חיוך על פניו של שריונר שכל גופו מכוסה בכוויות וצלקות, והביא שמחה ותקווה לפצועים רבים.
המלחמה הזו הולידה מאות ואלפי 'שמחה הולצברגים'. "אבות פצועים" ו"אבות חיילים" רבים תרמו מהונם ומזמנם כדי לשמח את החיילים. רבים דאגו להם לכל מחסורם, מגרביים וציציות ועד לרחפנים וקסדות. כמה צ'ופרים מציפים את מחלקות השיקום, כמה פודטראקים ממלאים את כרסם של הלוחמים. כמה עוגות, חלות ודגים נשלחים עד היום לחזית ממטבחי עם ישראל. כמה אנשים פתחו את ביתם ואת ליבם כדי לשמח את הלוחמים הפצועים והבריאים, את המשפחות השכולות ואת ניצולי הטבח.
אם בדור שלי הכרנו את סיפורו של רועי קליין, שקפץ על רימון בשנת 2006 כדי להציל את חייליו, ואם ידעני הטריוויה הכירו גם את נתן אלבז שקפץ על רימון בשנת 1954 והציל את חבריו – הרי שהשנה, כמו בדברי כצנלסון, הכרנו כמה וכמה כאלה: את ענר שפירא שעמד בגבורה מול שמונה רימונים במיגונית רעים; את סיפורו של נטע אפשטיין מכפר־עזה, שקפץ על הרימון שנזרק לממ"ד והציל את ארוסתו; וגם את סיפורו של גיל תעסה מנתיב־העשרה, שהציל את שני ילדיו הקטנים לפני שנהרג מהדף הרימון.
בעבר מבצעי שחרור חטופים כמו סבנה ואנטבה היו מנת חלקם של לוחמי סיירת מטכ"ל. בשנה האחרונה משימת שחרור החטופים הייתה משימתו של כל לוחם חי"ר, הנדסה ושריון. כל הכומתות, בכל הצבעים, יצאו לקרב. מלבד משימת חיסול חמאס עמדו נגד עיניהם החטופים בשבי. בליבם פעמה התקווה בכל בית שאליו נכנסו לאתר את החטופים ולהשיב אותם לבתיהם. כמה יוני נתניהו מסרו את נפשם בשנה האחרונה בשביל המשימה הזו.
גם במחירי השכול הדור הזה ידע כאב וצער שפעם היו מנת חלקם של מתי מעט. כמה משפחות שאיבדו יותר מבן משפחה אחד הכרנו חוץ ממרים פרץ עד לשמחת תורה דאשתקד? כמה כאלה אנו מכירים כיום? כמה משפחות שאיבדו את שני ההורים באירוע טרור הכרנו עד כה, וכמה כיום?
כמעט בכל הספד וריאיון, בהשראה חוצת מגזרים, אנחנו שומעים מהמשפחות השכולות את אותה קריאה אדירה ומלאת גבורה, הרואה בראייה כללית את הטרגדיה האישית: הקריאה להרים ראש, להתאחד, לא לעצור במלחמת התקומה של עמינו.
החוויות הלאומיות שעברו על ישראל מאז שנולדתי כוללות את מלחמת המפרץ, שבה ישראל חטפה ולא הגיבה, הסכמי אוסלו ופיגועים רצחניים ברחובות; הבריחה מלבנון וההתנתקות מגוש קטיף, שאפשרו לטרור להרים ראש שוב ושוב; סבבי מלחמה בלבנון ובעזה שהסתיימו בתיקו במקרה הטוב. טבח שמחת תורה היה נקודת השפל הנמוכה ביותר שאליה הגענו.
אני מסתכל על ילדיי ורואה איך הם שמחים בחיסולם של חסן נסראללה, אסמאעיל הנייה ויחיא סנוואר – אויבים שהיכרתי במשך שנים רבות. הנה הם בשנה אחת רואים כיצד עם ישראל, בגבורה והקרבה, מחסל את הארגונים הרצחניים שלהם ואת ראשיהם – בשחיקה יומיומית בסמטאות עזה, אבל גם ב"מבצעי ביפרים" שהם דמיוניים אפילו במושגים הוליוודיים.
למרות מטחי הטילים, למרות האובדן והשכול, הם רואים כיצד "עם כלביא יקום". הדור שלי חווה את חוסר האונים אל מול גלי טרור, אינתיפאדות ומלחמות לבנון כמו גזירה שאין מה לעשות מולה. הדור הזה אומר עד כאן, ומוכן לשלם מחיר כבד כדי להחזיר בבטחה את תושבי הצפון והדרום לבתיהם. הוא רוצה לשלוח מסר ברור לאויבנו: אל תתעסקו איתנו. הדור הזה יכול להישיר את עיניו אל הדורות שקדמו לו ולומר בגאווה: אנו ראויים.
כך סיים כצנלסון את מאמרו המוזכר למעלה במילים שנכונות ביתר שאת גם לימינו ולדור הזה: "דור המצור והביצרון אשר קלט חיצים ולא נתן לפנות שום מקום יישוב, אשר בנה, ביצר וכבש בעצם מצור, אשר הוציא לחיי מגן בנים, בנות ונכדים, דור זה רשאי לומר ליוסף טרומפלדור ולאהרון שר, אנשי תל־חי: לא ביישנוכם. לא ערירים הלכתם. באשר מצאה אותנו המערכה, קיבלנו אותה וקידשנוה. לא תל־חי אחד קיימנו, אלא כל הארץ הייתה לנו תל־חי, תלים חיים".
