הנתונים שפרסם השבוע אלדד סיטבון היו מדהימים. סיטבון, שמאז ימי הקורונה מוכר לגולשי הרשתות בשם "מואיז הקטן", ממשיך גם כיום לאסוף נתונים בשלל נושאים, ומדי פעם גם מפרסם אותם. השבוע חשף כי בדיקה שערך בעזרת חבר העלתה כי 52 אחוזים מחללי צה"ל מאוגוסט ועד אוקטובר הם בני הציונות הדתית. צריך לכתוב את זה שוב: למעלה ממחצית מהנופלים במלחמה הגיעו מהמגזר שההערכות הכי מפליגות בגודלו מדברות על פחות מ־25 אחוזים מהציבור היהודי.
את הסיבה לנתון הזה לא קשה להעריך, ואפילו לא צריך להיות סטטיסטיקאי גדול. ככל הנראה הוא נובע מהעובדה שקרוב לחצי ממשרתי המילואים הקרביים כיום הם יוצאי הציונות הדתית. חבר שהשלים מאתיים ימי מילואים מאז שמחת תורה אומר ששיעור בני המגזר בקרב החיילים, כולל בקרב הקצונה, הוא אכן כמחצית. אשת מילואימניק שהלכה ליום כיף שהצבא ארגן למשפחות אמרה שדוסים היו הרוב המוחלט של המשפחות.
אלו רק דוגמאות ספורדיות. רבים בציבור החילוני והמסורתי טוחנים ימי מילואים גם הם, אבל אי אפשר לא לראות שאחוזי הגיוס במגזר הדתי הרבה יותר גדולים. מספר הנופלים הוא כמובן המחיר הכבד מכול, אבל הוא לא הקורבן היחיד. המילואימניקים, נשותיהם ובני משפחתם נושאים בעול הכבד של לילות ללא שינה, חוסר וודאות יומיומית, התמודדויות כלכליות, מתחים אישיים ומשפחתיים, ועוד קשיים רבים.
לקשיים הללו מצטרף לאט־לאט גם הכעס – והוא מוצדק ביותר. גם המתנדב הכי להוט, כשהוא מסתכל ימינה ושמאלה ומגלה שבזמן שהוא מסכן את חייו יש מי שממשיך לשבת בטל כאילו כלום לא קרה, יכול בהחלט להתמלא בתסכול ובזעם. מי שמעוררים את הזעם הגדול ביותר הם בני המגזר החרדי, שלמעט יחידי סגולה בודדים לא נוקפים אצבע בחזית הצבאית. קשה להפריז בגודל העיוות המוסרי של התנהלות החברה החרדית בימים הללו. בדברי הימים של עם ישראל התקופה הזו תיזכר להם לרעה.
כעת על הפרק עולה גם חוק הגיוס החדש, והלב זועק והכעס גואה. הבעיה היא שהכעס הוא יועץ רע, ומסמא את עיניהם של חכמים רבים. על תוצאות החוק יש מחלוקת: תומכיו טוענים שהוא גשר לשיתוף פעולה שיצליח להביא בהדרגה כמה אלפי מתגייסים. מתנגדיו טוענים שאת ההידברות הנחמדה כבר ניסינו, ועכשיו הזמן לעשות שימוש במקל הכלכלי.
אלא שעיצומים כלכליים לא יביאו להתגייסות חרדית לצבא, בוודאי לא של צעירים רווקים בני 23־18 שמיועדים לשירות קרבי – כי לא הם אלו שסובלים מבעיות כלכליות. במקרה הטוב יתגייסו ל"שלב ב'" כמה אברכים. במקרה הסביר יותר, הם פשוט יחפשו איפה הם יכולים להרוויח כסף בעבודה. תמריצים כלכליים עובדים, אבל הם לא שולחים אנשים לצבא.
במקביל, בחסות היועמ"שית גלי בהרב־מאירה ובג"ץ, ראינו ממש לאחרונה כיצד ניסיונות גיוס ללא שיתוף פעולה עם החברה החרדית מובילים לתוצאות מביכות של מתגייסים בודדים. ומה לגבי גיוס כפוי? גם מתנגדי החוק יודעים ששליחת גדודי משטרה צבאית לריכוזים חרדיים היא צעד לא מעשי וחסר תוחלת. אין בצה"ל חיילים בכפייה, בוודאי לא בשירות קרבי. מי שלא רוצה לשרת בקרבי נפלט משם במוקדם או במאוחר, בוודאי כשמדובר בקבוצות אוכלוסייה שלמות.
התנגדות לחוק, אם כך, בוודאי לא תביא התגייסות חרדית. מה שהיא יכולה לעשות זה להוביל לנפילת הממשלה. מתנגדי החוק צריכים להודות ביושר שרבים מהם ישמחו בתוצאה כזו, או לפחות לא יראו בכך אסון גדול. האם הממשלה בהכרח תיפול? לא, אם כי ספק מה יש לחרדים לחפש בממשלה שבה אין להם דרך להעביר תקציבים לציבור שלהם.
אם הממשלה תיפול, הימין ישלם מחיר כבד – החל משיתוק ממשלתי למשך כחצי שנה, ועד לפירוק הברית הימנית עם החרדים, ואולי גם עם הליכוד. הראשונים להידחק מהממשלה הבאה יהיו נציגי הימין והציונות הדתית, ולא רק המפלגה.
התנגדות לחוק תעשה צדק בכך שהיא תפגע כלכלית בציבור שלם שלא מתגייס. אבל כמו באמרה הישנה – לפעמים לא צריך להיות צודק, אלא צריך להיות חכם.
