בערב שמחת תורה, אחרי שנה ארוכה של מלחמה, קשה לא לזכור את היום הנורא שבו התחילה. אותו הבוקר הוקפצתי מבית הכנסת ורצתי לביתי לקחת ציוד וטלפון. בפתח הבית פגשתי את גלעד שלנו, שהשתחרר לחג ובחר לחגוג את שמחתה של התורה יחד עם חבריו לישיבת אבינועם ביישוב אביתר. החולצה הלבנה הייתה רטובה מזיעת הריקודים, ובפנים משולהבות הוא אמר: "אבא, יש מלחמה בדרום, אני עף". עוד הספקתי להכניס לו כמה דברים לתיק, ואחרי חיבוק, נשיקה וברכה הוא יצא לעוטף עזה.
במשך שלושה ימים נלחמו גלעד וחבריו בנחל־עוז, עד שטיהרו את הקיבוץ ממחבלים. אחרי עוד כמה ימי אימונים גלעד מצא את עצמו לוחם בגבורה יחד עם חבריו בעזה. שמונה ימים נוספים עברו, ובעת שיצא יחד עם חברו יונדב לוינשטיין ומפקדו יהודה כהן לבדוק דמויות חשודות בבניין סמוך, הם נתקלו בכוח מחבלים גדול שיצא ממנהרה. במהלך חילופי האש הם נפלו מות גיבורים. כמעט שנה עברה מאז היום הנורא שבו גלעד שלנו נפל, אבל דבריו של מפקדיו, שבגופם מנעו אסון כבד עוד יותר, חקוקים על ליבי.
תמונתו של גלעד – מכנסי צבא משולבים עם חולצה לבנה ועוגת חג מהצד האחד, תיק תלוי ברישול והנשק מוכן לפעולה מהצד האחר – עומדת לעיניי גם בערב שמחת תורה תשפ"ה. בשנה הזאת הפכתי להיות "אבא של גלעד", אב שכול שמנסה חרף האבל והכאב לייצר כוח, עוצמה ובהירות דרך לשלל מקבלי החלטות, האמונים על חיינו וחיי ילדינו. זכיתי להימנות על מייסדיו של פורום הגבורה, ולקיים עשרות פגישות עם שרים, חברי כנסת, מפקדי צבא, ראש הממשלה והנשיא. העברתי שיחות מול מאות נערים ונערות בגילאים שונים, לפני ואחרי גיוס, חיילים ומפקדים. מול כולם עומדת דמותו של גלעד כמאפיין של דור – דור של אריות, דור שהפיח בכולנו אמונה שגם מעפר אפשר וצריך לקום.
בימים האחרונים עלתה לכותרות סוגיה נוספת: אישור החלטת הממשלה לקיום "יום אבל לאומי" בכל שנה. עם קריאת הדברים פעלתי עם עמיתי להקמת הפורום, יהושע שני, אביו של אורי מרדכי ז"ל, והוצאנו קריאה דחופה לממשלה. הדגשנו כי ביום שבו נפלו חומות ההגנה, קמו גם אריות להציל את כבודנו הלאומי. בנינו שנפלו בקרב הפכו לסמל הגבורה והמסירות של העם היהודי. אנו, הוריהם, מסרבים לשקוע באבל מתמשך.
קראנו לממשלה להפוך את יום זיכרונם ליום של עוצמה לאומית, המשלב זיכרון עם תקווה, כאב עם גאווה. מהדם של בנינו צמחה מורשת של אומץ, ערכים ותורה מפוארת.
בשנה החולפת קמו מפעלי הנצחה בתורה, חינוך והתיישבות. לכן אסור להכתיר יום זה כיום אבל בלבד. זהו יום זיכרון לאומי, יום הנצחה, יום שבו הדגלים אומנם ירדו לחצי התורן אך יעלו בגאון בסיומו.
כמו יום הזיכרון ויום העצמאות, עלינו לשלב את הכאב עם העוצמה, את האובדן עם הגבורה. גם בעת כתיבת שורות אלו התבשרנו מצד אחד על לידת נכדה חדשה במשפחתנו, אבל במקביל הראש עדיין עסוק בפגישה עם שר הביטחון שערכנו בשם פורום הגבורה, שבה דרשנו להמשיך את הנחישות והעצימות הגבוהה של הלחימה בגזרות השונות.
אולי זה הסיכום שמתאר את השנה החולפת: לא משנה אם נקרא למלחמה חרבות ברזל, מלחמת התקומה או כל כינוי אחר. זאת מלחמת התשה, והיא קשה לכולם – לפצועים, למשפחות השבויים, למשפחות השכולות, למילואימניקים ומשפחותיהם. חשוב גם לזכור שהיא קשה ומתישה גם למקבלי ההחלטות, שעומדים מול לחצים בינלאומיים בלתי פוסקים. לכן בתקופה כזאת נדרשת מכולנו אחריות לאומית לחזק את עמדות מנהיגנו, את השליחות שהם נושאים בה, ואת העמידה שלהם למען כולנו.
אנו חייבים לצאת מהמלחמה הזו עם נרטיב של תקומה, גאווה ועוצמה. תמונת הניצחון היא לא רק השמדת היכולת השלטונית של חמאס בדרום ושל חיזבאללה בצפון, אלא מציאות שבה נשקם את ההרתעה של המדינה – מציאות שכל צר ואויב, מבפנים ומבחוץ, יבין לשעם ישראל כאן בשביל להישאר, שעם הנצח הוא גם עם מנצח.
