בשבוע הבא ייפתח מושב החורף של הכנסת. כבר בתחילתו הוא יעמוד בסימן העימות הגדול על חוק הגיוס, שאינו אלא מהלך לעגן בחוק את השתמטותם של רוב בני הציבור החרדי מחובת השירות הצבאי.
ראש הממשלה לשעבר נפתלי בנט הגדיר בימים האחרונים את החוק בכינוי הראוי ביותר: חוק שדגל שחור מתנוסס מעליו. כל מי שצמד המילים "דגל שחור" אומרות לו משהו אמור להבין שזה חוק שצריך לעשות הכול, מלבד מעשים אלימים ופורעי סדר, כדי שלא ייכנס לספר החוקים הישראלי. נכון שהחוק נועד לאשרר מציאות שמתקיימת בישראל כבר כמעט חמישים שנה, ואולי אפילו הוא משפר אותה מעט. אבל כבר אז הייתה זו מציאות פסולה. במציאות הנוכחית, החוק הזה הוא שערורייה שלא תיסלח.
זו מציאות שבה החברה החרדית כבר אינה עוד מיעוט קטן. חייבי הגיוס של החברה החרדית מהווים כ־20 אחוז מכלל בני גילם בחברה הישראלית. זו שנה שבה החברה הישראלית עומדת על נפשה במלחמה הארוכה והקשה ביותר בתולדותינו מאז מלחמת העצמאות, ומיעוט קטן יחסית מבני 21־18 משרת בגבורה בתפקידי לוחמה. מיעוט קטן עוד יותר עושה זאת גם בשירות המילואים.
המיעוט הזה נקרא בשנה האחרונה לשרת כבר שלוש או ארבע פעמים, ויש בתוכו מי שעשו בשנה הזו מעל מאתיים ו־300 ימי מילואים. משפחות רבות מתקשות להחזיק מעמד, עסקים רבים קרסו. במקום שבני החברה החרדית יקומו ויתנדבו למערכה, אנו מתעמתים איתם על חובתם להשתתף במאמץ.
לכן, לא רק שדגל שחור מתנוסס מעל חוק הגיוס, אלא שזהו גם החוק האנטי־ציוני ביותר בתולדות המדינה – וזה כולל את החוקים של פינוי סיני, הסכם אוסלו ופינוי חבל עזה. ציונות איננה נמדדת רק במספר הקילומטרים מתוך אדמת ארץ ישראל שעליהם מתקיימת ריבונות ישראלית, אלא קודם כול בחוסנה של מדינת ישראל. אין חוק שעלול לפגוע יותר בחוסן הזה מאשר חוק המעגן במפורש, בזמן מלחמה קיומית, את זכותו של מגזר שלם בחברה שלא ליטול חלק במאמץ. החוק תוקע סכין בזכרם של החללים ובגבן של המשפחות השכולות, פצועי המלחמה, וכל משרתי הצבא ובני משפחותיהם. זה חוק שעלול להיות חלילה הקש שיכריע את גב הגמל של משפחות המילואים, שגם כך קורסות מעומס הנטל.
תומכי החוק מנסים להרגיע אותנו בטענה שהשתמטות בני החברה החרדית הייתה לפניו, ושתמשיך להתקיים גם אם לא יעבור. הרי בני החברה החרדית כבר הבהירו שלא יהססו להבעיר את המדינה, אם מישהו יעז לגייסם. הם מאיימים להפוך לחזית השמינית שאיתה מדינת ישראל אמורה להתמודד בימים אלה.
על כך יש לומר כמה דברים: ראשית, אם יש משהו שטבח שמחת תורה היה אמור ללמד אותנו, הרי שזהו איסור הכניעה בפני מי שמציבים אותנו בפני מציאות בלתי לגיטימית בשמם של איומים כוחניים. מדיניות ההכלה צריכה להיפסק לא רק כלפי חמאס, חיזבאללה ואיראן, אלא גם כלפי מי שתובעים מאיתנו להכיל את השתמטות החרדים או את הפשע במגזר הערבי ומצבורי הנשק שנאגרים שם.
שנית, אם נכונה ההערכה שהשתמטות תתרחש בכל מקרה, מדוע חשוב כל כך לפרנסים החרדים להעביר את החוק? התשובה פשוטה וידועה: היעדר החוק ימנע מהם להמשיך בתרבות ההטבות החומריות שבאמצעותה הם מעודדים את הציבור החרדי הרחב להישאר בישיבות. אבל הפסקת ההטבות הללו היא קודם כול דרישה מוסרית מהמעלה הראשונה, והיא גם הדבר שיש בכוחו להביא בסופו של דבר לגיוס רבים מהצעירים החרדים.
אדרבה, חוק גיוס חדש צריך לכלול גם את רוב הלומדים בישיבות, ולא רק את השבאבניקים. אין סיבה שבני ישיבות לא יכשירו את עצמם לשירות צבאי בתקופות בין הזמנים שלהם, כך שיהיו כשירים לפחות לשירות מילואים משמעותי.
מהפוליטיקאים אין הרבה מה לצפות. הם הוכיחו בשנה האחרונה שחוץ מכיסאותיהם, אין הרבה דברים שמעניינים אותם. גם בנושא הזה צריכה החברה האזרחית להתגייס ולהכריע את הפוליטיקאים. ראוי שכמה שיותר יחידים וקהילות יודיעו שלא יצביעו עוד למפלגה שתתמוך בחוק הבזוי, וכל חבר כנסת שיתמוך בו – יוחרם בכמה שיותר מעגלים המכבדים את עצמם ואת ציבור המשרתים.
