י"ב באלול תשע"ה, 27 באוגוסט 2015, היה יום היסטורי ליהדות החרדית בארץ ישראל. אחרי עשרות שנים של התנגדות אידיאולוגית־דתית למינוי שר מטעמה, התירה מועצת גדולי התורה של אגודת ישראל ליעקב ליצמן להתמנות לשר הבריאות. ליצמן הפך לשר החרדי הראשון מאז ממשלות בן־גוריון, שבהן כיהן השר החרדי יצחק (איצ'ה) מאיר לוין.
ההתנגדות הזו, אגב, קיימת עד היום בכל הקשור לחלק הליטאי של אגודת ישראל. הוויכוח האידיאולוגי פרץ שוב בין שני הפלגים בסוף 2022, על רקע ההזמנה ליצחק גולדקנופף להצטרף לקבינט המדיני־ביטחוני בממשלת נתניהו. גולדקנופף ויתר בסופו של דבר על הקבינט, אבל על תפקיד השר ממש לא. שטח משוחרר לא במהרה יוחזר.
מכל זה עולה שמועצת גדולי התורה יכולה להחליט על שינוי אידיאולוגי שקשור ליחסה למדינת ישראל. מדוע זה קרה ב־2015? האם חברי "המועצת" חשו לפתע רגש ציוני בלתי מוסבר שקורא להם לדחוף את נציגם בכנסת לשולחן הממשלה? מובן שלא. מדובר בכורח, החלטת בג"ץ כתוצאה מעתירת מפלגת יש עתיד, שבה נקבע כי ליצמן לא יוכל עוד לכהן כסגן שר בתפקיד שר.
הבחירה הייתה פשוטה: לוותר על אידיאולוגיה או על כוח, שמביא איתו באופן טבעי גם תקציבים וג'ובים – לא מילים גסות בפוליטיקה. ההחלטה הייתה לעגל את הפינה האידיאולוגית, פינה שכידוע עוגלה מאז שוב ושוב. כתוצאה מכך, להלן, כבוד השר גולדקנופף.
אפשר להיכנס לפרטי־פרטים של מתווה כזה או אחר הקשור לגיוס חרדים, אבל קודם כול חייבים לשים את הדברים על השולחן: לא קיימת בהיסטוריה האנושית קבוצה שוויתרה מרצונה על פריווילגיה. כשמדובר בפריבילגיה של לישון טוב בלילה ללא החשש המצמית מדפיקה בדלת או ממוות בקרב, לא כל שכן.
הדבר השני שצריך לומר הוא שחייבים לעשות הפרדה בין הציבור החרדי לבין העסקנים הפוליטיים שמובילים אותו, ובין ההנהגה הרבנית שלא פעם מובילים אותה בנושאים האלה העסקנים. לפי ניתוחים של מומחים, כמעט 40 אחוזים מהציבור החרדי שייך לקבוצות שיש להן שמות שונים, אבל בגדול אפשר לכנות את כולן "חרדים מודרניים". אלה החרדים שאליהם הציבור הישראלי צריך להגיע, לקיים איתם שיח פתוח ואמיתי, לראות איך מתכנסים איתם לשירות משמעותי של חרדים בצה"ל תוך זמן קצר. במקביל, יש לתת להם מעטפת שלמה ובטוחה שתבטיח באמת – בלי טריקים ובלי שטיקים – אפשרות לשמור על אורח חיים חרדי מלא במסגרות הצבאיות שצריך להקים במהירות לצורך העניין. אחרי אותה קבוצה, אפשר לקוות, יבואו מתישהו גם השאר.
איך עושים את זה? מחזירים את הכוח הפוליטי החרדי לגודלו האמיתי. לו חייזר היה נוחת כאן השבוע ושומע את גולדקנוף מדבר, הוא היה יכול להתרשם שמדובר באדם שעומד בראש מפלגה של 61 מנדטים, אם לא 73. היהירות, הביטחון העצמי המופרז, הזחיחות הבלתי נתפסת, הזלזול בכל מה שאינו הוא – כך מדבר רק פוליטיקאי שיודע כי אין מולו שום איום אמיתי שיכול להוציא אותו מעמדת הכוח שבה הוא נמצא.
זה לגמרי מה שקורה עכשיו. אומנם לגולדקנופף אין 61 מנדטים משלו, אבל המציאות הפוליטית הישראלית – שמעדיפה את חלוקת הימין־שמאל או 'כן ביבי' ו'לא ביבי' על פני גיוס החרדים – הופכת אנשים כמו גולדקנופף ללשון מאזניים שאי אפשר בלעדיה. אני לא מאשים את השר עצמו. אין לי שום ציפיות ממנו. הטענה שלי מופנית אלינו, כל מי ששייך לציבור המשרת בצה"ל, מימין ומשמאל, שהפך את החרדים ללשון המאזניים שאי אפשר בלעדיה.
אפשר בלעדיה. אנחנו חייבים ליצור את המציאות הפוליטית שבה גולדקנופף לא יהיה לשון מאזניים. צריך לקוות שזה לא יקרה מאוחר מדי, כשנגלה שפשוט אין יותר חיילים לכל המשימות הרבות שיש לצה"ל. זה לא אומר שהחרדים לא יהיו בקואליציה. שיטת החרמות היא אסון בכל כיוון שהיא מופנית אליו. עם כל הכעס, צריך להזמין את החרדים לקואליציה ציונית רחבה בתנאי בסיסי אחד – שלא יהיו הקול ה־61. אל להם להיות לא לשון מאזניים שעושה ברוב הציוני כרצונו.
כולנו אחראים למצב המביש שבו גולדקנופף וחבריו מצליחים לשמר את אי הגיוס החרדי, ובקרוב אולי גם למסמר אותו בחוק בזוי מוסרית וערכית. יש גם אפשרות קלושה שנראה לקראת סוף השנה חוק גיוס סביר שמערכת הביטחון תסמוך עליו את ידיה. במקרה כזה אהיה הראשון למחוא כפיים לממשלה, אבל תרשו לי להיות פסימי. כאמור, לוותר על פריבילגיה זה פשוט משהו שלא קורה סתם כך.
אבל אם הדבר הצפוי יקרה והחוק יהיה מריחה נוספת, יריקה בפרצופו של הציבור המשרת – מי שיעמוד בראש שורת האחראים הם חברי הכנסת של הציונות הדתית.
בחודשים האחרונים יותר מחצי מהנופלים מגיעים מבתים דתיים־לאומיים. 52 אחוז לפי חישוב שערך אלדד סיטבון ברשת X. האנשים האלה, משפחותיהם וחבריהם, אמורים היו להיות מיוצגים בידי המפלגה הזו. בעוד שהם קורעים את עצמם בסבבי מילואים בלתי נגמרים, בזמן שנשותיהם כורעות תחת הנטל ותחת החשש היומיומי לחיי יקיריהן, כאשר אין ציוני דתי שלא מכיר מקרוב פצועים והרוגים – חברי הציונות הדתית מניחים לגולדקנופף לרמוס אותם, לצפצף עליהם, לזלזל בהם ובתורת המגזר. הכול נעשה בשם איזה חשש דמוני ומופרך מממשלת שמאל שתקום אם חלילה גולדקנופף יעזוב את הממשלה. בכל ממשלת אחדות רלוונטית, הימין יהיה רוב ואין שום היתכנות לשמאל לכפות עלינו סכנה כמו מדינה פלסטינית. זהו דחליל ריק.
יש רגעים שבגללם הגעתם למלכות. הרגע הזה קורה עכשיו, בצלאל סמוטריץ, שאני מאוד מעריך אישית ולכן גם מאוכזב ממנו כל כך (גם אם לא הצבעתי לו, כידוע לקוראי הטור זה). עכשיו הזמן להרים קול ציוני־דתי ברור, להפסיק לפחד משדים דמיוניים ולשחרר את הציבור החרדי האהוב מכבלי העסקנים שלו. בידיכם הדבר.
