א. אי אפשר לשמוח בתורה ולהתעלם לחלוטין מאופיו של הקיום האנושי שמשתקף בה. שמחת התורה, מאז ומעולם, הייתה שמחת השלמת הדרך המובילה מן המילה הראשונה של בראשית למילה האחרונה של ספר דברים. בין המילים הללו שב ועולה מאליו בכל פעם מושג מחריד אחד: מלחמה. המלחמה הקוסמית בין אור לחושך שממנה נולד העולם, מלחמת אברהם לשחרור אחיו לוט מן השבי, המלחמה בעמלק ובסיחון ובעוג מלך הבשן. אין לדבר סוף. לא לשווא נחתמת התורה הזו בעיסוק נרחב למדי בדיני מלחמה, שמוצגים כחלק בלתי נפרד מסדרי הקיום האנושי. האדם זקוק לשופטים ולחוק אזרחי, ובאותה המידה זקוק לחיילים ולחוק צבאי. אפשר להתעצב על כך שזוהי תורתנו ולקוות לעולם נטול מלחמות אנושיות, אבל מבט חטוף בהיסטוריה מלמד שאלה פשוט הדברים כפי שהם: אין חיים על הארץ הזו בלא מלחמה. רק השבוע מצאתי את עצמי משתומם על האופן שבו צרפת דילגה ממאה שנות מלחמה באנגליה אל כשבעים שנות מלחמה באדמות איטליה. זה מצבו של האדם.
ב. מי שלא רואה את המלחמה כאפשרות ממשית בחייו, כדבר־מה שיעלה על הדעת בפרק הזמן הקצוב שיש לו בעולם הזה, מי שמגלגל אותה לפתחם של אחרים – אינו מכיר את התורה או שאינו שמח בה. הרי דיני מלחמה שבספר דברים אינם עיון תיאורטי בשאלות רחוקות, אפשר עדיין להריח בין הפסוקים את אבק הקרבות שנותר על ידיו של משה. משה שעלה על גבעה במדבר סיני כדי לפקד ממנה על המלחמה בעמלק, משה שמסרב לתת לזיכרון עמלק למוש מעמו. אין כאן רעיונות מופשטים, יש כאן מפגש פנים אל פנים עם האכזריות שבמלחמה. הוראות אלה נכתבו בדם.
ג. וממילא אין דבר כזה "אוהלה של תורה" בפירוש שנתקבע בתודעה הישראלית כאיזה מקלט מיוחד של לומדי תורה, אוהל מבודד המרוחק מן האוהלים האחרים שבהם ישנים ישראלים, במיוחד מן האוהלים הירוקים־עכורים של הצבא. אוהלה של תורה והאוהל הצבאי הם אותו אוהל עצמו, ומי שמפריד בין האוהלים הללו כדי לדמיין שהוא מצוי באוהלה של התורה בלבד עשה לעצמו אוהל אחר, של תורה אחרת. עבודה זרה.
ד. היהודי שאצלו מופיע הביטוי "יום שמחת תורה", כלומר, מי שעטף את יום העצרת המקראי כולו בשמחתה של הקריאה היהודית החוזרת והנשנית בספר העתיק, הוא רבי יצחק אִבְּן גַיַאת, איש המאה ה־11 בספרד. "נתכנה יום שמחת תורה", הוא כותב על הנהוג בסביבתו, ומהי סביבתו? גיאת היה מעריצו ואולי אף תלמידו הישיר של שמואל הנגיד, פוסק ההלכה, המשורר והמצביא היהודי הגדול. שמואל הנגיד העביר את ימיו בפיקוד על מלחמות בגרנדה, כרמטכ"ל צבאותיו של השליט באדיס בן־חבוס. בין לבין הוא העלה על הכתב הלכות, וכתב שירה שיש בה מזיגה בין חיי הלוחם לחיי החכם התורני. אוהל אחד של תורה ושל צבא ושל שירה, זה שמואל הנגיד, ואין לך שמחת תורה אלא מן האוהל האחד הזה.
ה. ולא יכולתי שלא להיזכר בסיפור הנודע על ריקוד שמחת תורה של אדם ברוך. אי־אז בראשית שנות השישים למד ברוך תקופה קצרה בישיבת חברון. במהלך ההקפות של שמחת תורה, כשהוא רקד בתכלית ההתלהבות, משך אותו אחד מן המשגיחים הצעירים בישיבה ממעגל הרוקדים ואמר לו: "בשביל כמה שלמדת, רקדת מספיק". ברוך עזב את הישיבה לאחר מכן, אך לדבריו נצר את החוכמה שבאמירה הזו. בעולם הזה אין ריקודים חינם. המשגיח שמפיו יצאו הדברים היה הרב ברוך מרדכי אזרחי, לימים ראש ישיבה נודע וחבר מועצת גדולי התורה הליטאית. הוא נפטר לפני שנה. בזמננו אנו, אין מנוס מלנסח אמירה מקבילה, המכוונת לתלמידי חברון והישיבות הליטאיות כולן: בשביל מה שנלחמתם, רקדתם מספיק.
ו. ובאמת, איך אפשר לרקוד אחר השנה הזו מתוך שמחתה של תורה? נכון, אין עולם בלא מלחמות וממילא אין שמחה אנושית ששאון מלחמה לא מלווה אותה ברקע, ועדיין, אולי בעת הזו יש לנו הזדמנות לחזור אל המשמעות המקורית של עצרת, "התאספות", ולא אספה נרעשת כאספת בחירות, אלא כזו שיש בה עצירה, השתהות, מבט על הזמן שחלף ועל מה שאבד בו. מעין יום כיפור שני, אבל מעודן יותר.
